התאווה הראשונה שנזכרת במקרא היא תשוקתה של חוה לטעום מפרי עץ הדעת. חוה לא חשקה בפרי משום שהיתה רעבה, אלא כי הוא היה "תאוה לעינים".
מה שמעורר בנו תאוה ותשוקה למזון איננו הצורך האלמנטרי למלא את הבטן ולהשביע את הרעב, אלא התשוקה לחוות את שלל הטעמים המיוחדים שנמצאים בו.
לפעמים אנחנו נמשכים לאוכל מלוח ולפעמים למתוק. יש מי שחייבים חריף ומזון שומני מגרה את חוש הטעם של רובנו.
המילה "טעם" היא מילה טעונת משמעויות בשפה העברית. היא מצביעה לא רק על חוש הטעם שבפה אלא גם על טעם במובן של סיבה ומשמעות. כשאומרים על משהו שהוא "חסר טעם" הכוונה שאין לו סיבה והוא חסר משמעות. ולהפך, כשמשהו נתפס כחשוב ויש לו סיבה, אנחנו אומרים שיש טעם בדבר. מובן נוסף של המילה "טעם" קשור לטעמי המקרא, שהם הוראות הפיסוק והמוזיקה של הקריאה המסורתית בתורה.
במיסטיקה החסידית טעמי המזון מצביעים על ניצוצות הקדושה האלהית המצויים בו. אכילה מקודשת, לפי דרך העבודה החסידית, מזהה את טעמי המזון כהתגלות אלהית שנמצאת בתוך החומר עצמו. האדם האוכל ושותה נקרא להתחבר למקור על ידי העמקה אל תוך העונג שבתחושת הטעם.
אם הטעמים השונים של המזון הם ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, הרי שניתן למפות את הטעמים שבמזון לספירות שנשברו, אשר ניצוצותיהן מפוזרים בעולם החומר. קבלת האר"י מלמדת שהספירות שנשברו ב"עולם התוהו" הן הספירות התחתונות, מדעת ועד מלכות. קבלת האר"י וספר הזוהר מקבילים אותן לרשימת מלכי אדום שמלכו בזה אחר זה, המופיעה בספר בראשית.
וכך לימד הבעל שם טוב (אוקראינה, מאה 18):
"ע"י שהיה 'בונה עולמות ומחריבן' נפלו ניצוצין קדישין לד' חלקים, שהם דומם צומח חי מדבר (דצח"ם), שראוי לאדם להעלותם... ולמה ברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם? הטעם (כלומר הסיבה לכך) שהם ניצוצות אדם הראשון שהיו מתלבשים בדצח"ם, ויש להם חשק להדבק בקדושה... וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן." (כתר שם טוב, קס"א)
במאמר קצר זה אנסה להציע מיפוי של הטעמים המורגשים בפה לספירות, מדעת ועד מלכות. עלינו לזכור שרוב מה שאנחנו מזהים כטעם, הוא שילוב של טעם וריח, ולכן כשהאף סתום, רוב חוש הטעם הולך לאיבוד. אך אין זה חוש הטעם אלא הריח שמעורב בטעם ונותן לו ספציפיקציה. למשל, תות, תאנה ומנגו כולם מתוקים. הפה מרגיש רק "מתוק" ורק קולטני הריח המגוונים שבחלל האף מזהים את הניחוח הייחודי העולה מהלוע ומבחינים אותו מכל המתוקים האחרים.

דעת · טעם שמנוני
"כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן" (תהלים קל״ג, ב)
"שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" (שמות ל׳, לא) -- המשיחה על המצח. מקום הדעת.
השמנוני מופיע ברשימת הטעמים של אריסטו, בחיבור "על החוש והמוחש". מבחינת החוויה הוא בעיקר תחושת מגע ומרקם: חלקלקות ועושר שמצפים את הפה. למרות שיש בפה קולטני טעם למולקולות שומן, הטעם האמיתי של השומן נסתר, וכשהוא מבודד הוא לא נעים. הדעת היא סוד, והשמן קשור לפנימיותם של הדברים.
המלך הראשון מרשימת מלכי אדום נקרא "בלע" על שם הבליעה. שמנוניות עוזרת לבליעה.
המוח בנוי בעיקר משומנים.
חסד · טעם מתוק
"ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש" (קהלת י״א, ז)
הוֹ֣י הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שִָּׂים֨ חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שִָּׂים֥ מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר (ישעיהו ה׳, כ)
סוכרים הם הדלק שהגוף צורך ישירות, בלי עיבוד ארוך. לכן המתוק נחווה כהזנה מיידית שנכנסת פנימה, ואנחנו חווים אותו כאהבה וכחסד. לא במקרה אוהבים קוראים זה לזה "מותק".
המתיקות קשורה לאור, והמרירות לחושך. בספר הזוהר, עבודת המיסטיקאי האמיתי היא הפיכת חושך לאור ומר למתוק.
גבורה · טעם מר
"ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם... ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים" (שמות ט״ו, כ״ג–כ״ה)
"אכן סר מר המות" (שמואל א׳ ט״ו, ל״ב)
"הנה לשלום מר לי מר" (ישעיהו ל״ח, י״ז)
"קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד" (רות א׳, כ׳)
"על מצות ומררים יאכלהו" (שמות י״ב, ח)
המר הוא הקוטב ההפוך למתוק, כמו שהחושך הופכי לאור.
רעלים רבים הם מרים, ולכן יש לנו כעשרים וחמישה סוגי קולטנים שונים שתפקידם לזהות מרירות, כדי לשמור מפני "מר המוות".
לצד זה רוב התרופות גם הן מרות, והן מופקות ממה שבכמות מופרזת הוא עצמו רעל. לעתים, כמו בהכשת נחש, את התרופה לרעל מכינים מהרעל עצמו.
תפארת · טעם עפיץ
תפארת היא הגזע של אילן הספירות. לגזע אין טעם של פרי אבל הוא מעניק מבנה. הטעם העפיץ, המעוצה, בא מהטאנין שבקליפת העץ, בעלים ובפרי כל עוד הוא חלק מהעץ ואינו בשל. עפיצות היא תחושה של מרקם ומגע: הטאנין נקשר לחלבוני הרוק ומבטל אותם, והפה מתייבש.
ביין, הטאנין הוא עמוד השדרה שמחזיק יחד את המתיקות ואת החמיצות גם יחד. בלי טאנין היין נחשב "רופס". חבית מעץ אלון מוסיפה ליין טאנין: טעם הגזע נכנס ליין.
פרי לא בשל הוא עפיץ כי הוא חלק מהעץ. ההבשלה קושרת את הטאנינים ומעלה בפרי את המתיקות, ואז הפרי ניתן כחסד.
במרה היו המים מרים, והם הומתקו על ידי עץ שהושלך למים המרים. העץ של תפארת ממתיק את המרירות של הדין למתיקות של חסד.
נצח · טעם מלוח
"ברית מלח עולם הוא לפני ה׳" (במדבר י״ח, י״ט)
"ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" (ויקרא ב׳, י״ג)
המלח מעמיד, משמר ומנציח על ידי שמונע ריקבון.
הוד · טעם חמוץ
"כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן" (תהלים ע״ג, כ״א)
חמיצות קשורה להחמצה. נצח והוד משויכים לשתי הכליות. הכליות הן האיבר שמווסת מלחים וחומצות - נצח והוד.
יסוד · טעם חריף
חריף אינו טעם קלאסי אלא תחושת כאב וצריבה וחום: הקפסאיצין מפעיל את הקולטן שמזהה חום מעל כארבעים ושלוש מעלות, והגוף מגיב כאילו נשרף: זיעה, אדמומית, דם עולה לפנים. זו גם ההתחממות של הייחום המיני: "ויחמו הצאן"1. החריף פועל כחום על כל קרום רירי בגוף.
החריף עובר בעצב המגע ולא בעצבי הטעם. ביסוד הטעם קשור למגע. הצריבה בכמות נכונה (אישית) הופכת לתענוג.
מלכות · טעם האומאמי
"למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה" (ישעיהו ס״ו, י״א)
"והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר י״א, ח)
האומאמי הוגדר וקיבל שם רק ב־1908 והוא קשור לקליטה של גלוטמט. כשלעצמו הוא חלש ואפילו לא נעים. כל כוחו בחיבור (זיווג) עם הטעמים האחרים והעצמתם. אומאמי מאותת למוח שיש כאן הזנה של חלבונים, ולכן מעורר תשוקה לאכול וגם תחושת שובע אחרי האכילה, בבחינת "כוסי רויה"2, "ואכלת ושבעת וברכת"3.
חלב אם עשיר מאוד בגלוטמט, והטעם הראשון שתינוק פוגש הוא מתוק ואומאמי. מכאן שמרק עשיר מרגיש כמו נחמה. ישעיהו קורא לזה "שד תנחמיה".
השד שבו כל הטעמים: במסכת יומא ע״ה דורשים את "לשד השמן" של המן כשד: כמו שתינוק מוצא בשד טעמים רבים, כך ישראל מצאו במן טעמים רבים. מלכות כמקום שכל הטעמים מתקבצים בו. השמן של הדעת נמצא באותו פסוק. והם כוללים את כל הספירות מלמעלה ומלמטה.
המפה שהצעתי כאן איננה אמורה להיות משהו מקובע, שהוא בבחינת צלם ומסכה, אלא תורת חיים רוטטת. המטרה היא להתחיל לחוש דרך הטעם הפיזי את הטעם הרוחני, את הסיבה, את המשמעות ואת טעם החיים שנמצא בכל דבר אותו אנחנו טועמים, ולהתענג עליו בהתענגות עילאית המקשרת את העונג הגשמי לשורשו הרוחני.
