אודות פלא אוהד אזרחי
אוהד פלא — אמן-חיים. מומחה לקבלה ולחכמת הרוח העברית הקדומה. מדריך אנשים מכל רחבי העולם לגלות את מכלול חייהם כשדה עשיר ופורה, וליצור מתוך הנקודה הפנימית של עצמיותם חיים שהם יצירת אומנות חיה ואותנטית, הייחודית להם, תוך התגברות על הפיצול שבין רוח וחומר, ארוס וקדושה, שורשים ועדכניות.
ביוגרפיה מלאה
יש כל כך הרבה דרכים בהן ניתן לספר קורות חייו של אדם. הנה אחת הדרכים לספר משהו אודותי:
ימי ילדותי
נולדתי בגוף החמוד הזה על הר הכרמל בשנת 1965 למשפחה מאד מאד אוהבת. משפחה חילונית, של אנשים טובים מהמעמד הבינוני, מה שנקרא. מצד אמי המשפחה שלנו חיה בארץ ישראל הרבה מאד דורות. מצד סבתא אנחנו נצר למשפחת עב“ו (ראשי תיבות ”עשויים באמת וישר“) שהיגרה מאלג‘יר לצפת, ומצד סבא אנחנו נצר למשפחות קובי מטבריה ולמשפחת טולידנו, שהגיעה לירושלים מטולידו אחרי גירוש ספרד, כבר בסוף המאה ה 15. היו אלו משפחות של חכמים, רבנים ומקובלים, אבל גם של מנהיגי קהילות, פוליטיקאים, סוחרים ובעלי קרקעות.
קבלתי חינוך חילוני טוב, מה שנקרא. לא היה אלוהים או אמונה כלשהי בבית שלנו, ולא היתה רוחניות, מעבר לאהבת האדם וחינוך ליושרה (שאלו דברים גדולים מאד!). הזכרונות המשמעותיים שלי כילד הם של מין תהיה שכזו. לא היו מילים לתהיה הזו, אבל היתה מין תחושה של ”באמת?? כאילו, זה מה שזה, העולם הזה?“ הכל היה בסדר, אבל לא יותר מזה. הרגשתי כאילו ”הדברים החשובים באמת נסתרים מן העין“ כדברי השועל בספר הנסיך הקטן. אז חיפשתי אחריהם.
את הדברים החשובים באמת לא מצאתי בפעילויות של בנים, כדורגל וכל זה, אלא בטבע. למרות שגרתי באזור פרברים אפרורי למדי הייתי חובב טבע. חרשתי אנציקלופדיות על טבע ומדע. ובגיל 14 מצאתי את "התיכון לחינוך סביבתי" במדרשת שדה בוקר, במרחק 8 שעות נסיעה מהבית — וידעתי ששם מקומי. ההורים התנגדו שאעזוב את הבית בגיל כל כך צעיר, אבל אני רשמתי את עצמי, והם, כדרכם, ראו שזה חשוב לי ותמכו.
המורה הגדול שלי
המפגש עם המדבר היה כמו מפגש עם גורו. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. כמו מפגש עם אהובה מפוארת. הוד הקדומים של הקניונים של נחל צין, הנשרים הגדולים, היעלים, המעיינות החבויים בנקיקים (שבאותם ימים עוד לא היו פארקים מפוקחים) – כל אלו הרוו את נשמתי. חיינו בפנימיה מעורבת של בנים ובנות שגרו יחדיו, ועד מהרה התחלתי לגלות עוד דברים חשובים הנסתרים מן העין. וגם אותם אהבתי עד מאד.
מסכים לא היו אז. השבח לאל גדלתי בלי אינטרנט ובלי פורנו. טלויזיה אחת חבוטה ניצבה בדד באיזה מועדון, שאף אחד לא טרח לבקר. אבל קראתי ספרים, המון. בעיקר ספרי עיון. ויצאתי למדבר, המון.
דרך ”סידהרתא“ של הרמן הסה גיליתי את הבודהיזם, ומאז גמעתי כל ספר שמצאתי בספריה על דתות המזרח. דון-חואן של קסטנדה פתח לי את השער לשמאניזם, והמדבר החל לדבר איתי. בבית הספר למדנו אקולוגיה, ואני הרגשתי שאת הדברים החשובים באמת לא מלמדים שם — איך להרגיש את האבן, והסלע והנשר דרך הלב, בלי לכמת אותם בכל מיני מדדים מדעיים. לכן הברזתי ככל יכולתי מהלימודים ויצאתי ללמוד מהמורה הגדול — מהמדבר.
את תעודת הבגרות שלי עשיתי בדגש על אומנות. יצרתי סרט אנימציה על זריחת הבוקר במדבר. אלו היו ימים שלפני האנימציה הממוחשבת. ציירתי אלפי ציורים ידניים, וצילמתי אותם פריים אחר פריים על פילם צלולוייד. הסרט זכה לתמיכה של קרן הקולנוע הישראלית.
"עוכר ישראל"
לדת היהודית לא היה לי שום קשר. כל הדתות הממוסדות נראו לי כאוסף של הבלים פוליטיים. רוחניות המזוהמת בנסיון נואל לשלוט בבני אדם (גם היום, דרך אגב, אני חושב בערך כך).
כשסרבתי לעמוד בקידוש לכבוד שבת שנכפה עלינו בחדר האוכל של הפנימיה, וסרבתי שמשרד החינוך ימסמר לי מזוזה למשקוף דלת החדר, כמעט העיפו אותי מבית הספר. נערים בכיתה מעלי ירקו עלי מחוץ לחדר האוכל וקראו לי ”עוכר ישראל“. אינני חושב שהם ידעו שבמילים הללו פנה מלך ישראל המושחת אחאב לנביא האלהים אליהו, ואמר לו – "האתה זה, עוכר ישראל1?"
היתה זו הפעם הראשונה בחיי שזרקו עלי ”עגבניות רקובות“. מאז ועד היום זה קורה כל כמה שנים, ובעוצמות שרק הלכו והתגברו. אילו אספתי את כל העגבניות שזרקו עלי בחיי יכולתי מן הסתם לפתוח מפעל לקטשופ.
היה זה ספר קטן מאת מרטין בובר שלקראת סוף התיכון פתח לי צוהר אל עולמה הקסום של חסידות הבעל שם טוב. משהו בסיפורי החסידים הללו הדהד לי כמו חוכמת הזן והטאו, רק בשפה העברית בה דברו אבותי. התחלתי להתעניין. כשהחברים שלי התאמנו כדי להתקבל ליחידות קומנדו מובחרות בצבא אני הכרזתי שאינני רואה בזה כל עניין. חיי לא נועדו לשפוך דם, שלי או של אחרים, בגלל שפוליטיקאים מושחתים קיבלו החלטות כלשהן. עצם הרעיון נראה לי מופרך. התהום שהיתה קיימת ממילא ביני ובין ”הבנים“ הלכה ונפערה. העמדה הפצפיסטית שלי זכתה לקיתונות של בוז. נתפסתי, כמובן, כבוגד.
ירושלים
בסוף התיכון עליתי לירושלים. חשבתי שאלמד קבלה בישיבה חרדית, למשך משהו כמו חצי שנה, ואז אמשיך לדרכי. אבל הרעיון הצחיק את המורים שלי. ”אתה רוצה ללמוד קבלה?“ הם גיחכו. ”קודם עליך להיות בקיא בתורה ובמשנה, בתלמוד ובהלכה“. כמי שספג הרבה מאד סיפורי זן אל לבו ידעתי שלבוא עם כוס מלאה זו לא הדרך ללמוד. רוקנתי את עצמי ואמרתי ”למדו אותי“.
שקדתי על לימודי במשך ימים ולילות. לאחר זמן נבחנתי בהלכות נזיקין על ידי דיין מבית הדין של העדה החרדית. האדמו“ר מבעלז, רבי יששכר דוב רוקח, אימץ אותי כבן טיפוחיו. כשהייתי בן שמונה עשרה וחצי הואיל האדמו"ר לערוך את טקס החופה והקידושין שלי עם רות, חברתי מהתיכון, שהפכה לאשתי ואם ילדי.
כשידיעותי בתחומי הנגלה היו מספיקות, ביקש האדמו“ר מאחד מחסידיו המקובלים - ר‘ אשר לוסטיגמן - לחנוך אותי לקבלת האר“י. בגיל 21 התקבלתי לישיבת המקובלים של ירושלים ”שער השמים“ והפכתי לינוקא של הישיבה. חרשתי את כתבי קבלת האר“י בתשוקת אין קץ. חייתי חיי צום וצמצום של חסיד מקובל, אבל משהו היה חסר לי בהבנה הפנימית של הקבלה.
המשורר אדמיאל קוסמן, היום פרופסור למחשבת ישראל, שהיה אז חברי לספסל הלימודים בישיבה, הכיר לי את הרב שג“ר עליו השלום. שיעוריו של שג“ר חיברו את תובנות הקבלה והחסידות עם פסיכולוגיה ופילוסופיה פוסט-מודרנית. האדמו"ר מבעלז לא אהב זאת, אבל משהו עמוק נפתח בתוכי דרך הלימוד של שג"ר ולא יכולתי להתכחש לו.
בשלב כלשהו הגעתי אל הרב המקובל יצחק גינזבורג, ושם, נפתחו לי שמים חדשים.
עם גינזבורג לבת-עין
עזבתי את בעלז והפכתי לתלמידו המובהק של הרב גינזבורג. לעזוב חסידות זה לא פשוט. היו כמה עגבניות, אבל הן היו מאופקות יחסית. עם הזמן הפכתי לבן בית אצל הרב, לכותב תורותיו ולעורך ספריו. אלא שהרב גינזבורג הוא ימני קיצוני, ואני, פצפיסט, שצמח בתנועת הנוער הקומוניסטית של ”השומר הצעיר“, מה לי ולמתנחלים המשוגעים שהקיפו את הרב? אולם קולה של מסורת הזן בתוכי בא ואמר שוב - ”רוקן את עצמך“. רוקנתי מתוכי את הדעות הפוליטיות, והלכתי בעקבות הרב גינזבורג לישיבת קבר יוסף בשכם. לא פעם בדרך לישיבה נתקלנו במחסום של צמיגים בוערים ופלסטינים שמיידים אבנים. בנס לא נפגעתי. אחד החברים שלנו, הלל שמו, נרצח במכות וסכינים בדרכו לישיבה.
רצינו להקים ישוב שיחיה קרוב לאדמה, יגדל ירקות אורגניים ולא יהיה מוקף בגדר כמו יתר ההתנחלויות, עם הגגות האדומים המנותקים מסביבתם. הייתי בן 23 כשהגענו עם הרב גינזבורג לגבעה החשופה בגוש עציון ונטענו בה אוהל. היום גרות שם כבר מאות משפחות. ”בת עין“.
בבת עין אימצנו שתי בנות, תמה וענבל, בנינו בית והבאנו לעולם את יהוא שלם. לימדתי חסידות וקבלה בכל מיני מסגרות וישיבות, ובמקביל נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית. האקדמיה פתחה לי אופקים חדשים. נחשפתי לטקסטים קבליים שלא מלמדים בישיבות, להבנה היסטורית ולהשוואה בין דתית. למדתי נצרות אצל הכומר מרסל דיבואה, בודהיזם אצל לידיה ארן ושמאניזם אצל פרופ‘ נחום מגד עליהם השלום. למדתי פילוסופיה אצל פרופ‘ שלום רוזנברג עליו השלום וקבלה אצל הפרופסורים משה אידל ויהודה ליבס, יבדלו לחיים טובים וארוכים. אהבתי את הלימוד ושנאתי את המסגרת האקדמית, כך שבסופו של דבר ביליתי כארבע עשרה שנים במסגרות אקדמיות שונות בלי לטרוח להוציא אפילו BA. זה פשוט לא עניין אותי מספיק.
עולמות הספק
בשנת 1994, בשיחה סתמית מחוץ לבית הכנסת, התרעמתי כנגד משהו שאמרו רבנים טפשים ברוב חוכמתם בתקשורת הישראלית, ואמרתי לחברים שעמדו איתי ”הרבנים הללו, הם לא מבינים כלום בעולמות הספק“. ”מהם עולמות הספק?“ שאל אותי איתן ידידי בסקרנות. הלכתי הביתה וישבתי לכתוב את ספרי הראשון ”עולמות הספק“, שהוא פירוש על העמדות התיאולוגיות השונות שבספר איוב.
הרבנים שיש להם הסבר מוכן מראש לכל אסון המתרחש על הציבור נראו לי כמו חבורת רעי איוב, בהם נוזף האלהים בסוף הספר. רבנים רבים כמובן לא אהבו את ”עולמות הספק“ שלי, אבל הרב גינזבורג, כמחווה של אהבה, מסר על הספר שיעור בישיבה והכשיר אותו. עולמות הספק שלי עבר מיד ליד בין תלמידי הישיבות כחומר לימוד חצי מחתרתי, ואומץ על ידי ה"ישיבה-יוניברסיטי" בניו יורק כחומר לימוד בקורס אקדמי על איוב.
הייתי שקוע בחובות. ידידי הקיברנטיקן ד“ר יצחק חיות-מ“ן עליו השלום, הציע לסגור לי את החוב אם אשב לכתוב מחקר על המקדש מטעם "האקדמ-יה לירושלים". הסכמתי בחפץ לב. מהמחקר הזה יצא ספר בשם ”הישן יתחדש והחדש יתקדש“ שמכיל מסה גדולה מפרי מקלדתי, הפותחת את נושא הארוס במקדש, בסוד הכרובים, לצד מאמר עתידני מרתק של יצחק חיות-מ“ן המצביע על דרכים להקמת הבית השלישי כמקדש לכל האומות, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת.
יצחק חיות-מ“ן היה גם מי שחנך אותי לחוויות פסיכדליות.
לס"ד
בנעורי נמנעתי מסמים. אבל כשיצחק הציע לי לעשות טקס לס“ד בלשכה שלו בעיר העתיקה של ירושלים, לשכה שהממדים שלה בנויים לפי גיאומטריה מקודשת — הסכמתי. היו לו חמישה קרטונים של לס“ד. הוא לקח שנים, ושלושה נתן לי. באותם ימים לא היה לי מושג שזו כמות נכבדה עד מאד. בלעתי, וישבתי עם תפילין רבינו-תם על הראש ללמוד בספר הזוהר. יצחק ישב בחדר הסמוך ועמד לשירותי בכל רגע שאזדקק לו.
”שום דבר לא קורה“, חשבתי לעצמי באכזבה. אבל אז שמתי לב לפרפר לילה אפרורי, שישב לו על הקיר. משהו בפרפר הזה סיקרן אותי. ניגשתי אליו. כשהתקרבתי הוא פרש פתאום כנפיים, שמצדן התחתון היו צבעוניות עד מאד. כחול מטאלי זכור לי משם כצבע הכניסה לעולם חדש. פרישת כנפי הפרפר פתחה לי את העולם הפסיכדלי. מסתבר שאחד הפורטלים הסודיים המוליכים אל העולמות הנסתרים נמצא מצדן הסמוי של כנפי עש אפורות. הדברים החשובים באמת אכן נסתרים מן העין.
לימים ציירתי את החוויה הזו, לכריכת האלבום הראשון שלי ”מתוהו ממש“. את הפנים של יצחק כפי שנראו לי תחת השפעת הלס"ד ציירתי ביום שאחרי.
ארוס במקדש
אנשי הימין, שוחרי המקדש, לא אהבו את הספר שלי. הרב שאר ישוב הכהן, בנו של הרב הנזיר שחיפש כל ימיו אחר חידוש הנבואה, כתב עליו אמנם דברי שבח והלל, אבל החוגים בהם הסתובבתי תיעבו את הספר. ארוס? במקדש? טפו! עגבניות.
הרב גינזבורג התקשר אלי ואמר לי שהוא כבר לא יכול לגונן עלי בעקבות הדברים שכתבתי בספר. אני זוכר שסגרתי את הטלפון ואמרתי לידידי הרב מרדכי (מארק) גפני שעמד לידי ”אני יתום“.
המחקר שערכתי על ארוס במקדש גילה לי שמיניות מקודשת היתה עניין מאד מרכזי בתפיסת הקדושה של אבותינו ואמותינו, ואפילו עבודת האלה היתה מעורבת שם עם פולחנים פגאניים, שהיום היו מקוטלגים כאורגיות פרוצות, אבל הכל צונזר על ידי היהדות הרבנית.
חיי המין ה“צנועים“ שלי ושל חברי, וגם של תלמידי ותלמידותי במוסדות האורתודוקסיים בהם לימדתי נראו לי בלתי-בריאים בעליל. כשהתחלתי לתהות על כך בקול רם התחילו לראות בי אדם מסוכן.
אחד הרבנים החשובים אתם התייעצתי אמר לי: "תראה, אתה צריך לפתוח מוסד איזוטרי משלך". וכך, החלטתי להקים מוסד לימודי משלי. קראתי לו ה”ישיבאשראם“ — כהלחמה של מושג הישיבה היהודי עם האשראם ההודי. מקום לגברים ונשים לחיות יחד כקהילה רוחנית שבודקת הכל מחדש. התחלתי לדבר ולכתוב על הרעיון, לחפש מימון ולחפש מקום שנוכל לנחות בו. העיתונאי יאיר שלג שמע והתעניין. שמחתי על ההזדמנות, אולם בכתבה שפרסם עלי צויירתי כסוג של משיח שבתאי, שבא לערוך אורגיות בשם תיקון היהדות. השכנים שלי בבת עין לא אהבו את זה במיוחד. בזמן תפילת ערבית של שבת הסתערו עלי שני גברברים באגרופים (לאחר כמה שנים הם ישבו בכלא על חלקם ב“מחתרת בת-עין“ שניסתה לפוצץ בית ספר פלסטיני עם בלוני גז, וברוך השם לא הצליחה).
למזלי כתבתי באותם ימים מאמר על אקו-פמיניזם בקבלה. המאמר הגיע לאחת ממיסדות האקו-פמיניזם, פרופ‘ איירין דיאמונד, שהזמינה אותי מיד להיות חלק מקבוצת חוקרים בפרוייקט מטעם קרן רוקפלר באוניברסיטה של יוג‘ין, אורגון. במקביל פגשתי אז גם את רבי זלמן שחטר-שלומי עליו השלום, שבא לבקר בארץ, מי שלימים יסמיך אותי כרבי בשושלת שלו.
לילית
בשנת אלפיים סיימתי כבר לכתוב ספר גדול ורחב יריעה על לילית בקבלת האר"י. הספר, שנכתב בשיתוף פעולה עם גפני ידידי, יצא לאור כמה שנים מאוחר יותר בהוצאת מודן, תחת הכותרת "מי מפחד מלילית". הספר הצביע על שורשיה הרוחניים הגבוהים של לילית בקבלה. על ארכיטיפ לילית, שהיא החלק העצמאי, המיני, האינטלקטואלי והדחוי שקיים בכל אישה, וצריך לחזור אל הקודש. לילית שבספרים הלהיבה את דמיוני, ורציתי לפגוש אותה גם פנים אל פנים, בשר אל בשר.
כשטסתי לאורגון לשלושה חודשים קבלתי רשות מאשתי לחקור מיניות עם נשים אחרות בהיותי רחוק מהבית, אבל בלי ליצור שום קשרים עמוקים. זה לא ממש עבד לי. עד מהרה התאהבתי קשות בבחורה הראשונה שפגשתי בביתו של חבר משותף. הד‘ר היתה בטוחה שיש לי מלא ניסיון עם נשים, אבל האמת היא שהכל היה לי חדש ומלהיב. אפילו סתם לגעת בה, כלא יהודיה, היה חדש עבורי, כל שכן לחוות סקס פתוח וקולני ביותר לאור היום, בלי שום ענינים של ”צניעות“ ויראת שמים. הכל היה לי חדש ומרענן.
הד‘ר הניחה עלי ידיים מלמטה, ורבי זלמן פרש עלי את כפיו מלמעלה, והסמיך אותי להיות רבי בשושלת שלו, שושלת הכוללת גם מסורת סופית, ובודהיסטית ומיסטיקה נוצרית, כפי שלחש לי באותם רגעי חסד ניצחיים, כשעמדנו יחד תחת הטלית בחדרו בבולדר, קולורדו. ”מי שתסמיך אתה בבוא היום יהיה מוסמך תחת השושלת שלנו, שמגיעה עד הבעל שם טוב והמקובלים הנסתרים שלפניו“ אמר רבי זלמן בקולו המתוק, כשידיו מונחות על ראשי ועיני נובעות נהרי דמע.
קהילת המקום
חזרתי מאמריקה כמי שגילה את אמריקה, ועם מימון התחלתי להקמת הישיבאשראם. את האורתודוקסיה עזבנו רות ואני יחד. היא באה לבקר אותי באורגון, ושם הסירה את כיסוי הראש, שלא חזר יותר לעולם להסתיר את יפי שיערה. לא יכולנו עוד לסבול את המחשבה על חיים בהתנחלות בת-עין, שבאותם ימים היתה עוד הרבה יותר קיצונית ממה שהיא היום. שש השנים האחרונות שלנו שם עברו עלינו תוך כדי נידוי חברתי עמוק. אפילו את הכביש סללו רק עד הבית של השכנים, שעמד במרחק כמאתיים מטר משלנו. לחיות שש שנים בנידוי כ”שבתאי מסוכן“ בישוב שמרני היתה הכנה לא רעה לעגבניות הרקובות שהגיעו בהמשך חיי.
אנשים ונשים נפלאים (באמת) שלמדו איתי הצטרפו אלינו, ויחד יסדנו את ”קהילת המקום“, שהמרכז הרוחני שלה היה האשראם שהקמנו על שפת מצוק במדבר יהודה, הצופה אל ים המלח.
חמש שנים פעם האשראם הזה, חמש שנים נפלאות. במהלכן רות ואני הבנו שדרכינו כזוג חייבות להיפרד, באהבה. אני רציתי לחקור חיי פוליאמוריה, והיא ניסתה, והבינה שזה לא בשבילה. כתבתי לה גט על פי ההלכה, וערכנו טקס במעגל קהילתי קטן. ”בטקס הגירושין הזה“ אמרה אחת הנוכחות ”היתה יותר אהבה מאשר בהרבה חתונות“. רק שנתיים אחר כך טרחנו להתייצב ברבנות הראשית, לתת להם לעשות לנו את הגט שלהם, שירשם במשרד הפנים, ולאכול שווארמה טובה אחר כך במרכז ירושלים. כמתנת פרידה קנתה לי רות מיטה זוגית — שיהיה לי מקום לארח בו אהובות.
Dawn
את דון שרי (Dawn Cherie) פגשתי כשהוזמנתי ללמד קורס על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ב“אלת חיים“ — ריטריט סנטר של היהדות המתחדשת באפ-סטייט ניו יורק. היה זה לאחר שפיתחתי חפיסת קלפים שמבוססת על סיפוריו המיתיים-קבליים של רבי נחמן ופרסמתי את הספר ”דרכים של עוצמה“ שמפרש את הרובד הקבלי-פסיכולוגי של ”מעשה בבעל תפילה“. דון נרשמה לקורס הכשרה של ”בעלי תפילה“ באלת-חיים, ואני לימדתי את הקורס שלי במקביל. כשראיתי אותה הולכת לבריכה ביום בו הגעתי, ידעתי שמשהו גדול קורה כאן.
השיחה הראשונה שלנו ליד שולחן של חברים משותפים בחדר האוכל נסובה על התורה החסידית שמדברת על תפילה כמעשה אהבה עם השכינה. החברים המשותפים שלנו ראו את הניצוץ שנדלק בינינו וניסו להזהיר אותה מפני. אמרו לה את האמת – שאני אדם רדיקלי, ולמה שלא תלך עם הרב א.ג. שנראה להם בחור הגון (והם צודקים, הוא באמת בחור הגון וטוב, אבל היא לא חיפשה בחור הגון. היא חיפשה משהו שיקח אותה אל מעבר לעצמה).
באותו לילה לא יכולתי להרדם, ואני אחד שתמיד ישן טוב. ישבתי וכתבתי שיר: ”על חבל דק, על שפת תהום, מה עוד יש לך לעשות חוץ מלרקוד? רקוד את הפחד, שיכור מאהבת אלהים, שהוא כל המלא הזה וכל הריק“. פחדתי לספר לדון שנדלקתי עליה, אבל ידעתי שאם אתן לפחד לשלוט בחיי, יהיה זה המוות עצמו: ”אחרת תמות על החבל, גם אם לא תיפול, פשוט תמות מפחד, רועד מן האתמול“ כתבתי. ”עכשיו הכל רוטט, הכל מלא, אלהים רוקדת בכל עלה“.
נפגשנו בארוחת הבוקר ליד מכונת המיצים. ”איך ישנת?“ היא שאלה אותי בנימוס אמריקאי. ואני עניתי שלא כל כך טוב. ”גם אני“ היא אמרה. בחוצפה ישראלית שאלתי ”מאותן סיבות?“ והיא ענתה ”ככל הנראה“. בצהרים הלכנו לטבול בעירום בנהר, ובדרך התוודתי בפניה ואמרתי שאני מאד נמשך אליה, אבל עליה לדעת שאני לא טיפוס מונוגמי. פחדתי מהתגובה שלה, אבל לשמחתי היא רק הניפה זרוע לשמים ואמרה ”יש! גם אני“. איזו הקלה זו היתה. הנשיקה שהתנשקנו שם, מתחת למפל הקטן, לעולם לא תשכח. היא רשומה בספריית הנצח. בלילה היא באה לחדרי, ומאז אנחנו יחד. 24 שנים עברו מאז, ואני מקווה שעוד נכונו לנו שנים רבות יחד.
ב 2003 היא נחתה לראשונה בנתב"ג ובאה לבקר אותי במצוקי דרגות. כמי שגדלה בבאפלו המושלגת החום של המדבר באוגוסט הרגיש לה כמו בדיחה "זה תנור!" היא אמרה. הגמלים קיבלו אותה בהעלאת גירה אופיינית, והיא הפכה לחלק מהקהילה שלנו. דון הביאה רוח של תיאטרון ריטואלי לחיי הקהילה. את טקס ראש השנה המיוחד, שהפך למסע אישי בין תחנות בנקיק במדבר, כשבכל תחנה פוגשים אתגר חדש, כמו למשל מדיטציה מול מראה, כדי להכיר את עצמך טוב יותר, את המסע הזה היא תכננה.
ב 2006 התחתנו. הפעם מי שערך את הטקס היה ארקן, חבר נפש, אח יקר, שמאן פרואני שהפך לצ‘יף של הלקוטה. ליד מעין בגליל העליון התקדשנו לרוח הגדולה של ההויה דרך אהבתנו זו לזה. חברים מלהקת שבע האגדית ודיוואן הלב עשו זיכר סופי, חברים אחרים הניפו דגלים לקדש את ארבע רוחות העולם, תלמידים שלי שהם ליצנים ערכו בדיקה גופנית קפדנית לכל מי שהגיע, ויהוא עם ילדים אחרים צצו מהיער כיצורי פלא והפתיעו את האורחים בשאלות בלתי קונבנציונליות בעליל. חמש שעות ארך הטקס. כשהתנצלתי בפני הדודים שלי שאולי זה היה להם ארוך מידי, הם אמרו ”מה פתאום, בדרך כלל אנחנו רואים דברים כאלו רק בנשיונל ג‘אוגרפיק".
ימי ראש פינה
דון ואני עברנו לראש פינה, ופתחנו שם מרכז בשם "בית מרחב-יה". ערכנו טקסי חגים יצירתיים, סקסיים, ומופלאים, כולל סדר ט"ו בשבט בו הכוס הרביעית, זו שמכוונת כנגד עולם האצילות, היתה כוס של אייואסקה. וטקס חנוכה בו אנשים התנדבו לשמש כנרות בחנוכיה אנושית, והיה צריך "להדליק" אותם בעונג.
בראש פינה העמקנו בחקירת הקשרים שבין גרסת הקבלה מתחדשת שלנו, לבין תורות טנטריות ופולי-אמוריה. דון לא טמנה חלילה ידה בצלחת, ואני למדתי על בשרי מה זו קנאה, כשאהובתי חוקרת את מנעד הגברים הישראלים, מעשירי המעמד העליון ועד הערסים של החוף בתל אביב.
אהבה ממחנות המוות
14 שנים פעלתי תחת הדרכתו של רושי ברני גלסמן, ראש מסדר ה“זן פיס-מייקרז“, כרבי של "ריטריט נשיאת העדות" במחנות המוות אושוויץ-בירקנאו. דון הצטרפה אלי מספר פעמים. ארבע עשר שבועות ישבתי למדיטציה במחנות המוות, יחד עם ניצולים, יהודים ופולנים, ויחד עם גרמנים אכולי אשמה, חלקם צאצאי נאצים. שם למדתי להכיר מהו אבל שאין לו סוף, אבל שהופך לריקוד חסידי עם דמעות, מתוך שאת עומק השבר אי אפשר כלל לתאר. באחת הפעמים הגיע לריטריט איש קולנוע פולני. הוא שלף מצלמה והתחיל לתעד. את התוצאה הפיק כסרט תיעודי בשם "Rabbi Ohad", שהוצג בפסטיבל הסרטים של וורשה ונמצא כיום פתוח ביו-טיוב.
באושוויץ למדתי דברים שאי אפשר ללמוד בשום מקום אחר. מריאן, אחד הניצולים הפולנים שעבר את אושוויץ כאסיר, נשען על מקלו ואמר לי פעם: ”אנחנו נצטרך מנהיגי שלום ואהבה שיהיו מנהיגים גדולים כמו היטלר ומוסוליני. היטלר ומוסוליני הניעו מיליונים על ידי פחד — האם תוכל להניע אנשים על ידי אהבה?“ הוא שאל, שם את ידו הגרומה על ראשי וברך אותי. אשתו המתוקה, שהיתה שחקנית תיאטרון זקנה ויפה מפולין, הנהנה בראשה לאות הסכמה, ונשקה לי. הם היו אנשים של אהבה. אחרי שעברו את התופת הנוראה ביותר הם עדיין האמינו באהבה (ראו דברים שכתבתי על מריאן ועל האומנות שלו, כאן).
דהרמה של הרחובות
עם רושי ברני גלסמן ותלמידיו יצאתי גם לסטריט-ריטריט ברחובות מנהטן הגשומה והקרה. ברני, שיסד את מה שנקרא ”בודהיזם מעורה חברתית“ הוציא את המדיטציה מחדרי המנזר אל הרחוב. ללא כסף וללא שמיכות יצאנו לחיות כמה ימים ולילות כהומלסים במנהטן. להיות הומלס זה הפחד הגדול של כל בן תרבות. להזרק לרחוב. לקבץ נדבות. לחפש מחסה מהגשם וקרטון יבש להתכסות בו בלילה. להיות זה שאנשים מהוגנים עוברים על פניו ומעמידים פנים שלא ראו שהוא קיים. זה שאמהות אומרות לילדים שלהם לא להסתכל עליו, אבל הם מסתכלים, ואני מחייך. לגמור כאחד מהאנשים השקופים זהו פחד גדול של כל מי שעדיין מנסה להסתדר בחיים. אחת הכנסיות נתנה לנו אוכל חם, ולקינוח — גרביים. רק אז הבנתי שזוג גרביים יבשות בחורף הן אוצר. שם התידדתי עם איש שחור ומבוגר בשם באט-מאן, הומלס בוגר ויאטנאם, שהיה המלך הבלתי מעורער של דרי הרחוב במנהטן. ואז, באחד הפארקים, ברני מצא כיכר עם כמה מזרקות מים קטנות, שהיו מסודרות במעגל. הוא החליט שזו בעצם מנדלה, העמיד אותנו בסדר גיאומטרי מסוים סביבה ופתאום מצאנו את עצמנו בטקס חניכה. כמה מאיתנו קיבלו דרגות שונות במסדר הזן. אני מעולם לא הצטרפתי רשמית למסדר הבודהיסטי. כרבי יהודי לא מצאתי לנכון לבקש מחסה תחת כנפי הבודהא, הדהרמה והסנגה. טוב לי למדי תחת כנפי השכינה. ובכל זאת, ברני נעמד למולי, הניח סביב צווארי רָאקוּסוּ, שזה מין סינור בד עשוי טלאים שנזירים בודהיסטים לובשים על החזה, והכריז עלי כ“דהארמה הולדר“.
בשנים שלאחר מכן התחלנו ברני ואני לתכנן ספר שנכתוב יחד. ספר שיציע קואנים בסגנון זן, רק מהמסורת הקבלית. חשבתי לקרוא לספר The Whole in the Bagel בעקבות אחד מסיפורי חכמי חלם, אבל ברני עבר שבץ מוחי ולאחר זמן נפטר. אשתו נתנה לי את גלימת הנזיר הסגולה שלו, העשויה ממשי יפני משובח, והיא תלויה אצלי בארון עד היום.
את הספר על החור שבביגל אני מתכנן לכתוב בקרוב. ברני אולי יציץ מהחור.
בפעם האחרונה ששירתתי באושוויץ, היה זה ב 2014 לעניות דעתי, כשישבנו במדיטציה ליד פסי הרכבת, במקום בו עמד ד“ר מנגלה וסימן באצבע מי לעבודת פרך ומי לתאי הגזים, פתאום הופיעו בפני המון נשמות. הן היו ירוקות, כמו האותיות של המטריקס. השתחוויתי בפניהן אפיים ארצה והן קדו לי בחזרה בכבוד. ”תודה על כל מה שעשית“ הן אמרו לי ”עבודתך הזו הסתיימה. ועכשיו, אנא ממך, הבא לכאן אהבה“. באותו זמן כבר הייתי מורה באיסתא. הבנתי שעלי להביא עבודה מסגנון אחר לאושוויץ, כי זה מה שהנשמות הללו רוצות. ב 2020 תכננתי להביא סמינר יחודי של בוגרי איסתא לאושוויץ. Love from the Ashes קראנו לו. התכנית היתה לא רק ”לשאת עדות“ כמו שעשינו עם ברני, אלא גם לעבד את הרגשות הקשים בדרכים שמאניות בחדר הסדנאות שבמלון, ולחקור לעומק את תפקידי הקורבן והמקרבן, שקיימים בכולנו, מעצם היותנו בני אנוש. אבל אז הגיע וירוס הקורונה וטרף לכולנו את הקלפים. הסמינר בוטל.
נביעת הנביעה
ב 2010 ישבתי ליד מעין בגליל עם אחד החברים הטובים שלי — שמואל שאול — שהיה סוג של שמאן עברי, והחלטנו להקים מרחב לימודי רציני שינחיל ליושבים בציון את ההכרה שהיהדות כפי שהיא היום, איננה באמת דת אבותיהם. עבריים היו אבותינו, קרובים לאדמה ולרוח. חיים עם מחזור הטבע, ככנענים, ועובדים את האל והאלה — ”יהוה ואשרתו“ — כפי שמעידים הממצאים הארכיאולוגיים מממלכת יהודה. מספר תלמידים שלי התקבצו יחד, תרמו כספים וכשרונות, ויחד הקמנו את האקדמיה ”נביעה“ בתל אביב. האקדמ-יה העברית של הרוח האוניברסאלית. תלמידים ותיקים שלי מקהילת המקום במצוקי דרגות הפכו למורים באקדמיה של נביעה. מאה ויותר תלמידות ותלמידים התקבצו אל הקורסים של נביעה, והשמחה היתה רבה. אבל משהו בכל זאת היה חסר לי. נביעה היתה אקדמיה שהתנהלה בכיתות לימוד בתל אביב. לימדתי שם בין היתר גם על אהבה מקודשת, אבל היה חסר לי לרדת עם זה אל הגוף והבשר. ואז הגיעה איסתא לעולמנו, וחטפה אותנו כציפור טרף. איסתא נשאה אותנו על כנפי נשרים לכל העולם, כפשוטו, ושלב חדש החל.
פלא
באחת השבתות שקיימנו עם ”השבט העברי“ שלנו, יצאתי עם יהוא ודון בהפסקת הצהרים לרחוץ בים. הים היה סוער. הזרמים סחפו אותי הרחק, ואחרי כארבעים וחמש דקות של מאבק אזלו כוחותי. אנשים שבאו לחלץ אותי טבעו גם הם ואושפזו בבית החולים. בעודי נאבק במערבולות וכוחותי הולכים ואוזלים חשבתי בכנות גמורה שאלו הם רגעי חיי האחרונים. סקרתי את החיים שחייתי, והם נראו לי נפלאים ביותר. שחררתי את האחיזה בחיים הללו והתכוננתי למעבר בשערי המוות. אבל אז נצנץ בי רעיון חדש: התפללתי אל רוחות הים וההויה הגדולה ואמרתי שאני בהחלט מסכים למות, אם זה הרצון העליון, אבל אם שואלים אותי מה אני בוחר — אז אני בוחר בחיים! ואני גם מבטיח לחיות חיים של אמת, ללא פשרות ולא לדפוק חשבון לאף אחד.
באותו רגע, כמו באגדות, בא גל עצום וזרק אותי לכיוון הסלעים. משם כבר באו אנשים טובים וגררו אותי, כמו בסרטים, אל החול. הייתי מותש. לא היה לי כוח להרים אצבע, אבל צחקתי נורא. זה שאני פתאום חי ומחוץ למים נראה לי כפלא מוחלט. לא האמנתי שזה קורה.
יותר מאוחר, במעגל הקהילתי שהתקיים בעודני שוכב על הרצפה ובקושי מסוגל לזוז, שאלו אותי החברים ”תגיד, מי מת שם בים?“ ללא היסוס עניתי ”רבי אוהד אזרחי מת“. ”אז מי אתה?“ שאלו. ”אני פלא“ עניתי, כפרפרזה על דבריו של רבי נחמן מברסלב שאמר ”אני איש פלא ונשמתי פלא גדול“. באותם רגעים הרגשתי שעצם קיומי הוא פלא. מאז נוסף לשמי השם פלא.
איסתא
האקדמיה של נביעה נסגרה, ומרכז הכובד של הפעילות שלנו פרש כנפיים אל מחוץ לתחומי ישראל. מניו זילנד ועד יוון, מאוסטרליה ועד ברזיל, מיפן ועד דרום-אפריקה, איסתא הפכה אותנו למורים בכירים, והעולם רצה לשתות את מה שהיה לנו להביא.
צורפתי לגוברננס הבין לאומי של איסתא, ויחד עם חברי נפשי המופלאים, ברוס ליאון וג‘נין מא-רי, יצרנו את לבל 2 ו-3 של איסתא. תחת המשמרת שלנו איסתא הפכה מארגון קטן ולא פופולרי לאימפריה, שכבשה בסערה את עולם הטנטרה והמיניות המקודשת.
התרגול באיסתא היה רדיקלי. הכוונה היתה להחזיר לאנשים את העוצמה הפנימית שלהם. להשיב להם את הריבונות האישית, שנשללה מהם על ידי גורמים שמעוניינים לשלוט בבני אדם, ועושים זאת בחכמה דרך שעבוד המיניות לתסביכים של אשמה, בושה ופחד.
לא באנו ללמד תנוחות סקס או קשירות שיבארי, אלא איך לשחרר את אנרגיית החיים, שהיא האנרגיה המינית והרגשית שלנו, משעבוד הפחדים. אנשים משוחררים מינית ורגשית אינם משועבדים לממסד. אנשים משוחררים מינית הם עצמאיים, חושבים לבד, וחיים מחוץ לכל קופסה. הם יכולים להתנזר ממין, לחיות עם מאהבים ומאהבות, או לגדל ילדים בבית מונוגמי לחלוטין, אבל הם עושים זאת מבחירה חופשית, ולא מתוך ציות לקודים חברתיים. את החירות הזו רצינו להעניק לאנשים. ברור היה לנו שברגע שנגדל הממסד וסוכניו לא יאהבו את מה שאנחנו עושים, וינסו למחוק אותנו מעל פני האדמה, אבל לא ידענו מתי זה עתיד להגיע, ולא ידענו שזה יתקוף אותנו לא רק מבחוץ אלא אף מבפנים. לזה לא היינו מוכנים.
כשדון ואני עברנו ראיון לקראת הצטרפותנו לצוות ההוראה של איסתא, שאלו אותנו בין היתר האם ה“תרבות היחודית של איסתא“ מקובלת עלינו. כשבדקנו מה הכוונה הסבירו לנו, שבאיסתא לא קיים איסור על יחסים אירוטיים בין צוות ומשתתפים, כל עוד זה נעשה בהסכמה מלאה. קיבלנו זאת בלב שלם. תמיד היה נראה לי שהאיסור על יחסים שכאלו יוצר בעיקר שני דברים:
האחד הוא אינפנטיליזציה של התלמידים, במקום העצמה לנהוג כבוגרים האחראים לעצמם, הקוד האתי הזה מנרמל ילדויות, תלות וחוסר-אונים. ברור שהקוד הזה מקובל בכל המוסדות – בדיוק משום שהוא משרת את המערכת שמעוניינת באנשים מוחלשים ומוקטנים.
הדבר השני הוא שיחסים שכאלו ממשיכים להתקיים, למרות כל האיסורים, מתחת לשטיח. ארוס הוא כח שלא בקלות נכנע לתכתיבים של פרוטוקולים עבשים. ולכן, כשהאיסור הקונבנציונאלי הזה קיים, מורים ותלמידים נוטים לקיים יחסים בהיחבא, ואחת לכמה זמן משהו מתפוצץ וכולם מופתעים. כדי לכסות על המעשים שנעשים בסתר אנשים לומדים לשקר, וההישג הגדול ביותר של החוק הזה הוא אובדן החירות, אובדן האינטגריטי ומיסוד בלתי מדובר של שקרים, כדבר נורמלי.
אנחנו רצינו שהכל יעשה בגלוי, ויחגג בשקיפות מלאה. מיניות איננה דבר להתבייש בו. להפך. ומורים למיניות מקודשת אינם אמורים "ללמד שחיה בהתכתבות", אלא לקפוץ למים יחד עם המתרגלים, ולהוות דוגמא אישית. בעקבות הקשר רב השנים שהיה לדון ולי עם קהילת תמרה בפורטוגל (סיפור בפני עצמו) יבאנו לתוך איסתא את תרבות השקיפות המוחלטת בקהילה, ואת האפשרות לחגוג קשרים אינטימיים במעגל ה"פורום" הקהילתי. זו היתה התרבות אותה ביקשנו לייסד בקהילות שלנו ברחבי העולם.
עם השנים גדלנו. איסתא הפכה לסדנה שכל מי שמכבד את עצמו מרגיש שהוא חייב לעבור. אלפי, ואולי עשרות אלפי אנשים השתתפו בסמינרים שלנו. פה ושם היו כמובן קליינטים בלתי מרוצים (איפה אין?) אבל בגדול, ההצלחה הייתה עצומה. אנשים דיווחו שכל חייהם השתנו לטובה. אמהות שלחו את ילדיהם, נשים שלחו את בני זוגן. זכיתי ללמד במסגרת איסתא תלמידים ותלמידות מארצות האסלאם – ערב הסעודית, דובאי, לבנון, סוריה, הרשות הפלסטינית, תימן, אפגניסטן, מצריים, איראן ופקיסטאן. מי היה מאמין שגברים ונשים מארצות האיסלאם יבואו ללמוד שמאניזם מיני מהרבי המזוקן מירושלים? אבל הם באו וזו היתה עבודת שלום אמיתית. יחד, עירומים ושמחים, שרנו שבחים לאללה ולאלה הגדולה גם יחד.
כל אותן שנים חיפשתי להקים אשראם שיהיה מוקדש לעבודת האהבה הגדולה ("פולחנא דרחימותא" בלשון ספר הזוהר). בדקתי אפשרויות שונות לרכישת אדמה גדולה בקו-פנגן שבתאילנד, אך בסופו של דבר מצאתי לי שותף מלטזי, שעובד עם מדיסינות חזקות כמו בופו, קמבו, ואיבוגה, ויחד הקמנו את אשראם האהבה – או ה"אהבאשראם" כפי שאהבתי לקרוא לו – באי גוזו שבמלטה, עמוק בתוך תקופת הקורונה.
המשבר
האמת היא שידעתי בלבי שעלי לפרוש מאיסתא ולהמשיך הלאה. אבל לא ידעתי לאן, וגם — יש להודות — היה לי נוח. הסמינרים שלי היו מלאים עד אפס מקום, והזמנות ללמד בכל רחבי העולם מילאו את לוח השנה שלי.
לילה אחד, במהלך סמינר רמה 2 באריזונה, יצאתי בחצות הלילה עירום אל המדבר, והתפללתי. פתחתי את תפילתי בהודיה עצומה. הכל היה כל כך נפלא בחיי. אבל ידעתי שכבר כמה שנים אני בעצם די דורך במקום. ”הכל כל כך טוב" אמרתי, "אבל מה הלאה?“.
התשובה לא איחרה לבוא.
אחת מהמשתתפות באותו סמינר באריזונה שאיתה תרגלתי תרגיל טראנס-פרסונלי היתה בזוגיות עם מורה אמריקאי צעיר לניאו-טנטרה. אותו בחור ממש לא אהב את העובדה שזוגתו בחרה ללכת לסמינר של איסתא למרות מחאותיו. איסתא לדעתו היתה ארגון שאיננו מיודע טראומה, וכולם, כמובן, חייבים להיות מיודעי טראומה.
משחזרה זוגתו הביתה טרח הבחור ועמל, עד שלבסוף הצליח לשכנע גם אותה שמה שהתרחש בסמינר היה ממש, אבל ממש, לא בסדר. לפי האתיקה מיודעת הטראומה שהוא מאמין בה, למורים אסור בשום אופן לתרגל עם התלמידים. השניים כתבו מנשר תלונה שהתפרסם באינטרנט. עיתונאית "הארץ" שנרתמה על ידי כמה אקטיביסטים לגנות את הפעילות שלנו ברבים מצאה את התלונה שלהם, פלפלה אותה קצת שיהיה עסיסי, ופרסמה. זו היתה יריית הפתיחה במסע צלב מאורגן היטב כנגדי וכנגד איסתא.
ידענו שמתישהו זה יבוא, אבל אני לא חושב שבאמת היינו מוכנים לכך. לא היינו מוכנים לכך שלא נוכל לעמוד מאוחדים בלב אחד נגד ההשמצות. ולאי המוכנות הזו גם אני אחראי, כמי שהיה עד אז בעמדת מנהיגות – "כרמי שלי לא נטרתי" כדברי שיר השירים.
סכסוכים פנימיים החלישו את ההנהגה של איסתא מבפנים. פוליטיקה, כן פוליטיקה קטנה של תחרותיות על מוקדי כוח והשפעה חלחלה אל צוות המורים הבכיר של איסתא. כעסים, עלבונות, מריבות ותככים החלישו אותנו מבפנים, בדיוק בזמן שגל ההתקפות הגיע לשטוף אותנו מבחוץ. יתכן שזה היה מתוזמן ויתכן שלא, אבל לא קשה היה להבחין שהתלונות שהגיעו מבחוץ שירתו היטב את האג‘נדות של מי שחיכו בזעף להזדמנות. האריות הזקנים של דור המייסדים, ברוס, ג‘נין, דז (המייסד הראשי של איסתא), ואני, קומלה לירה, קמלה-דוי וטריאמביקה, כולנו עזבנו את הארגון, בזה אחר זה. כנגד הגברים שבחבורה היו גם לא מעט תלונות, אבל למען האמת – לא היה דבר שאחד מאיתנו הואשם בו, שלא היה רלוונטי לכולנו, נשים וגברים כאחד, ולתרבות איסתא בכללותה. קשר מיני פתוח ושקוף עם משתתפים לא היה חריגה מהתרבות הארגונית, אלא חלק מהתרבות הארגונית עצמה.
”אני עשיתי את אותם דברים כמוך, ואף יותר“ אמר לי אחד מהצעירים שתפסו את מושכות ההנהגה בעת שהתוועדנו באיטליה. ”אבל מה לעשות שהתלונות מתמקדות בך? באותה המידה הן היו יכולות כמובן להתמקד בי, אבל הן לא“ אמר, ולגם מכוס היין האיטלקי שהחזיק בידו.
שברון הלב שלי היה עמוק. אחרי הכל, אני הייתי אחד מאלו שאספו אותו ושכמותו אל שורות איסתא, חנכו אותם, וקידמו אותם לעמדת הוראה והנהגה. אם יש תככנות פוליטית באיסתא, האחריות לכך רובצת גם עלי.
חשבון נפש
בספטמבר 2022 פרשתי מללמד סמינרים של איסתא, ונכנסתי לתקופה ארוכה של חשבון נפש עמוק. רציתי באמת לדעת האם טעיתי, ואם כן – היכן, וכיצד לתקן. היו כמובן לא מעט אנשים, שששו לספק לי תשובות מן המוכן. אבל למזלי, למרות מצבי הירוד, לא קניתי את מה שניסו לדחוף לי.
חיי האהבה שלי חיברו אותי באותה תקופה אל אישה עמוקה וחכמה בשם קטרה, ויחד צללנו אל מעמקי עבודת הצללים. דרך העבודה הזו פתאום הבנתי ”מה הלאה“.
טרנספורמציה פנימית וחניכה דרך מפגשים עם אספקטים של ”הצל“ הפכה למוקד חדש של עבודתי, קודם כל עם עצמי, ואז גם עם אחרים.
הלכתי בגיא צלמוות. חוויתי את ”תרבות הביטול“ במלוא עוצמתה. כמי שכבר היה ידוע כמורה בכל רחבי העולם, כמות העגבניות הרקובות שנזרקה לעברי היתה מיתולוגית. חלק מהעגבניות אפילו מוחזרו, ונזרקו פעמיים. פעם אחת לעבר איסתא, ופעם שניה כשמישהו שם הרים מהרצפה וזרק אותן לעברי. הצחנה שאפפה אותי הייתה רצינית. החסידים אומרים שכשזורקים עליך אבנים יש לאסוף אותן, ולבנות לך בית. אבל מה עושים עם עגבניות רקובות? אולי קומפוסט.
את השנים שאחרי הפרישה מאיסתא הקדשתי לתהליכים עמוקים של מוות ולידה מחדש, שהיו אכן מדושנים היטב בקומפוסט של עגבניות. היה לי ברור, שללא שום קשר לשאלה אם הטענות נגדי נכונות או לא, ובלי קשר למי שאולי ניסו לבחוש בקדרה לצורך עצמם, כל זה הגיע אלי בהשגחה פרטית. ביקשתי לדעת מה הלאה, ותפילתי נענתה, ובגדול. הבנתי שאני נקרא לצאת למסע, והעגבניות רק מסמנות לי באדום זוהר את פתח היציאה מהיכל החיים הקודמים שלי, כי לפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות.
״You want it darker – we kill the flame״
חניכה דרך הצללים
הבנתי שהעגבניות עשויות בעצם מאהבה — אהבת אלהים הגדולה – ושהן פה למעני, גם אם הן מגעילות ומפחידות אותי — הן פה למעני.
הבנתי שאני נמצא במסע חניכה שארגנה לי נשמתי. מסעות חניכה שכאלו הם תמיד מאתגרים, ואפילו מסוכנים. אף אחד לא יכול להיות בטוח שכשתנסה לתלוש שערה משפמו של הנמר כדי להביאה לזקן השבט לא תהפוך לארוחת הערב של אותו חתול מגודל. אבל זהו עצם העניין במסעות חניכה אמיתיים — הם לא "מיודעי טראומה" ויש בהם סיכון אמיתי. לכן, אם אתה משקשק מפחד – זה הגיוני בהחלט. הרי גם אם לא יטרוף אותך הנמר — משהו בך ימות מעצם תהליך החניכה עצמו. שלב מסוים יבוא אל קיצו ושלב חדש יפתח, אם תצליח. ואם לא תצליח, גם לא נורא. ננסה שוב בגלגול הבא.
על בסיס התהליכים שעברתי עם עצמי בלוויית קטרה יצרנו את סדנת Black Butterfly. סדנה שמזמינה אנשים לעבור מטמורפוזה מופלאה דרך מפגש עם הצללים, וחשיפת המתנות הגדולות שנחבאות בהם, כפי שמלמדת הקבלה החסידית, וכפי שגיליתי על בשרי. המפגש עם החומרים שהסתתרו מזרקורי התודעה חשף עבורי מתנות גדולות ועצומות כל כך, שלרגע אינני מחפש לחזור לחיים שהיו לי קודם. הכל היה שווה. החיים הם מסע חניכה מופלא. יצירת אומנות של ממש.
ההתמקדות בצל לא הייתה לי חדשה — בשש השנים האחרונות יצרתי את חפיסת קלפי האורקל של ”חיות הצל“ שיוצאת זה עתה לאור, אבל העומקים שזכיתי לחדור אליהם בעקבות המצוקה היו גדולים מבעבר, והם הזינו את סדנת "הפרפר השחור" וגם את חוברת העבודה של The Shadow Animal Cards.
קדשה
אה, שכחתי בכלל לכתוב שב-2016 פרסמתי את הכרך הראשון בטרילוגיה של הרומן ההיסטורי ”קדשה“.
הכרך הראשון — ”שובן של כהנות האהבה“ פתח להרבה אנשים צוהר אל השמאניזם המיני הקדום של אמותינו העבריות. אל עולמן המצונזר של הכהנות העבריות הקדשות, ששירתו את האלה במקדש עשתרת בירושלים של ימי הבית הראשון. עד שהתרגשה עליהם המהפכה המונותאיסטית של המלך יאשיהו ושפן הסופר, יועצו הממולח, שהחריבו את פולחני האלה, וכפו על אבותנו דת, הנקראת כיום ”יהדות“.
ב 2020 הוצאתי את הכרך השני בטרילוגיה, שנקרא בשם ”אפלה זוהרת“. הספר עוסק בדמותו הצבעונית והמאתגרת של יעקב פראנק. מי שכולם כולם — מהרבנים החרדים ועד הפרופסורים החילונים — נהגו להשליך עליו עגבניות רקובות כבר מאות בשנים. אולם לדעתי יעקב פראנק היה פשוט סוג של בדיחה קוסמית. מישהו שם בעולמות העליונים חמד לו לצון, והוריד גלגול של מורה טנטרי בסגנון ”קריזי-ויזדום“, אל קרביה של יהדות פולין במאה השמונה-עשרה. יהדות רבנית שחיה בשטייטלאך, אוכלת שמאלץ, ורק התחילה להשתקם מפרעות הקוזאקים של חמלינייצקי, פרעות ת"ח-ת"ט, שהיו כמו השביעי באוקטובר על סטרואידים. לתוך העולם ההוא, של כמרים קתולים, נערי מקהלה, רבנים למדנים ונשים חסודות הופיע פתאום פרא אדם אחד, שראה הכל לגמרי אחרת, ולימד שמיניות מקודשת היא הדרך אל הגאולה. מי בכלל היה יכול להבין אותו שם? כמי שיודע דבר או שניים על אורגיות מקודשות ומשמעותן, ניסיתי לתת ברומן לדמותו של פראנק את הנפח הראוי לה. היום אני כותב, לאט לאט, את הכרך השלישי בטרילוגיה, ואינני יודע מתי אסיימו.
"מטראומה לחניכה"
בשנים האחרונות למדתי הרבה על טראומה. למרות שאני די מתעב תעודות, קבלתי תעודה של ”מנחה מיודע טראומה“. אני כל כך מיודע, עד שהבנתי גם עד כמה תודעת הטראומה מעצבת את העולם בו אנו חיים כיום.
הפסיכולוג הבכיר נחי אלון הגדיר את האדם של תקופתנו כ“הומו-טראומטיקוס“, כלומר אדם התופס את עצמו דרך הפריזמה של תודעת הטראומה. כשהייתי באיסתא לא הבנתי עד כמה פשתה התופעה בציבור, ועד כמה יש לה אבירים לוחמים קנאים ונאמנים אפילו בקרב מורי ה“נאו-טנטרה“ המערביים. לא הבנתי גם עד כמה, כשמסתכלים דרך הפריזמה הזו, חלק מהדברים שעשינו באיסתא, מתוך כוונה להעצים את המשתתפים, נראים באמת לא טוב. אחרי הכל, רבים מתלמידנו באים מתוך תרבות ההומו-טראומטיכוס, ואליה הם שבים ברגע שהם עוזבים את הסמינר. בעקבות ההבנה החדשה הזו שיניתי את דרכי כדי להתאימן לסוג האדם שאיתו אנחנו עובדים כיום.
אחד הדברים שהבנתי שטעיתי בו היה גם שלא השקעתי בללמד את הרקע הרעיוני, קבלי ומטפיזי שעבורי עומד מאחורי כל התרגול הרדיקלי הזה. ולכן, ביום הולדתי השישים פתחתי את בית המדרש האינטרנטי ”שוב למקום“, בו אני מלמד עתה מדי שבוע את משנתי, כפי שהיא נובעת מכתבי הקבלה והחסידות, תוך מפגש, זיווג וריקוד סמבה עם המיתוס היווני, פסיכולוגיית המעמקים, ורעיונות בודהיסטיים שונים. יחד עם דון-שרי אנחנו טווים כיום בית ספר חדש למיסתורין, בו הלימוד התיאורתי והתרגול הגופני יוכלו לחיות בד בבד ולהעשיר זה את זה.
התהליך המרתק שאני קורא לו ”מטראומה לחניכה“ שזור עתה בכל עבודתי. בבית המדרש, בסדנאות, ובעבודה הפרטנית שאני עושה עם אנשים נבחרים. כי השלב הבא באנושות יהפוך את ההומו-טראומטיקוס להומו-אינישאטוס, כשתחזור ההכרה בכך שאין דבר שקורה לנו, קטן כגדול, שאיננו חלק מהמסע המיועד לנשמתנו, ועלינו לא להיות קורבנות של האירועים אלא לקחת אותם כחלק ממסע עמוק של חניכה למרחבי תודעה חדשים.
הנקודה הפנימית
כיום, 2026, אני גר על מורדות ההר הקדוש צ‘יריפו שבמרכז קוסטריקה. בכספי ירושה שהגיעו אלי בנדיבות הורי האוהבים קניתי לי אדמה קטנה ואני בונה עליה את ביתי ואת מרכז הפעילות שלי, שכל כולו מוקדש ליצירת אומנות החיים מתוך נאמנות לנקודה הפנימית. כי בסופו של דבר — אני אומן. גם אם חומרי היצירה שלי מורכבים בעיקר מטקסטים קבליים ובני אדם, זו עדיין בעיקר יצירת אומנות.
ואני מזמין אתכם — את כל מי שמוכנים לקחת את כל הפשלות והטראומות שסיפקו להם החיים כחומרי יצירה, לטבול מכחול בשפופרת ולהתחיל ליצור את יצירת האומנות היחודית שלהם, זו שאף אחד ביקום כולו לא יכול היה ליצור, כי לאף אחד לא היו חיים מלאי יופי ואתגרים כמו להם — לבוא ללמוד איתי אומנות.
כי זה מה שאני אוהב לעשות עם אנשים אחרי ככלות הכל — ללמד אומנים כיצד לטבול מכחול בנקודה הפנימית של חייהם, ולעשות מכל רגע אומנות.
