אוהד פלא אזרחי 2021 - 2026
סקס הוא פורטל. הוא שער יפה ומפואר אל העולמות העליונים, אך רק מעטים עוברים בזה השער. רוב בני האדם, כמו תיירים, באים לרגע, עושים סלפי בשער היפה הזה, וממשיכים לאטרקציה הבאה. רובם אפילו לא יודעים שניתן לעבור בשער אל הגן. אל הפרד“ס.
במעשה האהבה יש פרד“ס, כלומר פשט, רמז, דרש וסוד, שהם ארבעת העולמות הקבליים: עשיה, יצירה, בריאה ואצילות.
מעשה האהבה יכול להיות מסע רוחני. וכמו בכל מסע, יש בו אלפי צעדים, כשכל צעד הוא תחנה בפני עצמה. במאמר הקצר הזה אשרטט מפה מסוימת של פרד“ס האהבה הזה, אך תמיד יש לזכור שהמפה איננה הטריטוריה.
ארבעת העולמות המדוברים הם ארבעה שדות-תודעה שונים, כאשר כל אחד מהם נשגב מזה שלפניו, ובאותה העת גם פנימי ממנו. הדרך מעולם לעולם איננה עליה כמו שהיא הסכמה תודעתית להכנס עמוק יותר, לפני ולפנים.
העולם הראשון נוגע בפשט הדברים, והוא ”עולם העשיה“.
עולם העשיה: שחרור הגוף מכבלי הבושה
עולם העשיה הוא העולם של הגוף והתחושות הפיזיות. בעולם העשייה עלינו להכיר את הגוף שלנו ואת הגוף של בני ובנות זוגנו, כפי שאמן מכיר את כלי אמנותו. כפי שפסנתרן מכיר את הקלידים, גיטריסט את המיתרים וצייר מכיר את מכחוליו.
מי שמבקש ללמוד את אמנות המיניות המקודשת, חייב לפתח סקרנות בריאה, ולחקור את הצדדים השונים של המרחב המיני, ללא בושה. עליו לשחרר את עצמו מכבלים של אשמה, בושה ופחד שתוכנתו אל תוך המערכת שלו בילדותו, וכובלים אותו מלחקור לעומק את הגוף המיני של עצמו ושל אחרים. הלא אם פסנתרנית תחשוש להתנסות בסוגים שונים של מוזיקה התפתחותה כמוזיקאית תהיה מוגבלת. אם צייר יחוש אשמה לאחוז בעפרונו, שום יצירת אמנות גדולה לא תצא מתחת ידיו.
עבור אמני האהבה הגוף הוא גם המכחול וגם הקנוואס, ויש להכיר אותו ממש מכל הכיוונים. לכן ברובד הפשט, יש להתפשט, לא רק מבגדים, אלא ממגבלות, בושות וחסמים שונים שמגבילים אותנו מלהכיר את כלי האמנות שלנו.
בעידן שלנו אולי חשוב להדגיש שמיניות מקודשת אינה מוגבלת לגוף צעיר וחטוב. הגוף שיש לך הוא המכחול, הוא הקנוואס, הוא הגיטרה או הטרומבון. כל אמן גדול יודע שאמנות עושים עם מה שיש, ומגבלות כלשהן אינן תירוץ להמנעות מיצירה. עבור אמן אמיתי כל מגבלה אינה אלא הזמנה ליצירתיות גדולה ומיוחדת אף יותר. כך שגם אם את או אתה שמנים כהיפופוטם או רזים כמקלון, גבוהים כג‘ירפה או נמוכים כחרדון, מקומטים כאריה זקן או קלילים כציפורי שיר בגיל הנעורים, בין אם אתם קטועי רגל, נכים, או בעלי שש אצבעות ושני חורים בואגינה (כן, יש כאלו) — הגוף הזה שאתם חיים אותו הוא (או היא) הכלי שדרכו תחוללו את המהפכה!
אם תחכו ליום בו תראו כמו מודל כלשהו שיש לכם בראש, לעולם לא תצאו לדרך. שעבוד הגוף האמיתי שלנו למודלים של ”אלילי מין“ שסיפקה לנו ברצון תרבות הצריכה זו עבודת אלילים נפוצה בימינו.
כדי להחלץ ממלכודת הבושה עלינו לעשות עבודה מודעת, המיועדת לשחרר אמונות מגבילות ודפוסי מחשבה מקובעים. שחיה בטבע, הליכה בעירום בטבע, או בביתכם, חקירה סקרנית (ברשות כמובן) של הגוף של אנשים אחרים, מכל הצבעים והמינים, חקירה שאיננה חלק מסקס אלא סוג של לימוד משותף, כל אלו חלק קטן מאפשרויות התרגול בפשט של עולם העשיה.
שחרור הגוף ממאסר הבושה כרוך גם בשחרור הקול, הנשימה והתנועה. לכן ריקוד ספונטני ושירה במקלחת יכולים גם הם להיות חלק חשוב בתרגול.
כשהגוף משתחרר ממתחים שאגורים בו הוא משיל מעליו שכבות של שריון שנאגרו עם השנים. תחושת הויטליות הכללית של האדם עולה כשהשריון נופל. אדם שחי בשלום עם גופו ותשוקותיו יהיה ספונטני יותר, סקרן יותר, חיובי יותר ובכללות — חי יותר.
בשנות ההוראה הרבות שלי בשדה המיניות השמאנית בעולם ראיתי אין ספור גברים ונשים ממש חוזרים לחיים בעקבות העבודה הזו. משהו משתחרר בהם, וזה משפיע על כל גזרות החיים. העבודה הזו ממש ”מחיה נפשות“. פשוטו כמשמעו.
בעולם העשיה מתקיים מפגש פתוח בין אנשים החיים בגוף. גופים חשופים, גופים פשוטים, שמסכימים להיות יחד במרחב בו מותר לראות ולהראות, להריח, לגעת ולטעום — כאמנים המתוודעים אל חומרי היצירה שלהם.
עולם היצירה: שחרור הלב לאהבה רבה
בעולם היצירה נדרשת מהאדם היכולת לפתוח את עולם הרגש לקראת האחר. עברית היא שפה שמאנית ממדרגה ראשונה, ולכן היא רומזת על כך שכל רגש הוא גשר בחילוף אותיות. רגשות הם גשרים בין עולמנו הפנימי והמציאות החיצונית, בין הלב שלנו ולבו של הזולת.
עולם היצירה הוא מרחב הרמז של הפרדס, בו דבר אחד רומז לדברים אחרים. מילה כלשהי שנאמרת יכולה לעורר עולם רגשי שלם, שמונח במוחנו כנתון מן העבר. הלב רוצה להפתח, אך חושש להפגע. רוצה להיקשר אך חושש להינטש. כדי להמנע מכאב ומהצפה רגשית כולנו פיתחנו בילדותנו מנגנוני הגנה כאלו ואחרים. רוב בני האדם מופעלים כאוטומטים. מנגנוני הגנה מופעלים בתוכם באופן בלתי מודע, משום שמשהו שקרה רמז והזכיר להם משהו מן העבר שקיים בלא-מודע, והם תוקפים, רבים, כועסים, נפגעים, או מתנתקים והולכים, פיזית או נפשית, למקום אחר.
האתגר הניצב לפתחם של הנכנסים לפרדס האהבה הוא לשים לב בזמן אמת להתעוררות מנגנוני ההגנה ולנטרל אותם. לא להניח להם לחבל בקשר. להסכים להרגיש את הפחד ואת הרטט שמנגנוני ההגנה מנסים למנוע מאיתנו לחוש.
אני אוהב לברך אותי ואחרים ”שהאהבה שבנו תהיה גדולה מהפצעים שלנו“. כולנו פצועים רגשית, מי פחות ומי יותר, ואנחנו יודעים ש“רק מי שפגוע — פוגע“. לכן, סביר מאד להניח שהפצעים שלנו יפתו אותנו לפגוע באחרים. הנכנסים אל פרדס האהבה עומדים על המשמר, מנכשים את הקוצים שבכרם, ולא מניחים לפצעים הרגשיים הללו לשלוט בחייהם.
הם יודעים שביכולתם להיות אלו, שאפילו אם נפגעו בעבר אינם מעונינים לגלגל את הפגיעה הלאה, כי הם מבקשים להביא ריפוי, ולא נקמה.
זה לא קל.
בימים בהם אני כותב את המאמר הזה עולמנו שטוף בתודעה קורבנית שהפכה תוקפנית מאד. תודעה חסרת מודעות, שאיננה מעונינת בריפוי השדה בו היא חיה, כי כמו מכורים להירואין, היא מקבלת פיקס של דופמין מיידי מיצירת דרמה, ומתחושת צדקנות. יש להניח שזה יעבור לנו תוך שנים מספר. האבולוציה לא תעצור שם. אך גם כיום, על הנכנסים אל פרדס האהבה מוטל האתגר להבחין בתודעה הקורבנית שלהם עצמם, ולא ליפול לה קורבן.
ברגעים הכי מאתגרים, כשכל מה שהגופנפש שלי רוצה זה להתגונן, להתרחק או להתקיף, אני נקרא לעצור, לנשום, ולהעיז לרדת לעומק רגשי גדול יותר. אני יכול לשאול את עצמי, למשל: על מה אני מנסה לגונן? מהי הנקודה הרגישה שנלחצה לי? על מה אני מנסה לחפות? מה מנגנוני ההגנה שלי מנסים למנוע ממני להרגיש, ולמה? ברגעי חסד אלו, אני יכול לשאול את עצמי מה דרוש לי כדי שאהיה מסוגל לפתוח את מבצר הלב ולהוריד גשר מעל החפיר שורץ המפלצות שמקיף אותו, כדי ליצור קשר עם האהוב או האהובה שאיתי?
שבע מידות הלב שלנו הן שבעת הנרות במנורת שבעת הקנים שבמקדשנו הפנימי . העבודה של עולם היצירה זה להעלות את האור בשבעת קני המנורה שבנפשנו, כך שעולמנו הרגשי כולו יזרח ויאיר.
בעולם העשיה אנחנו מסגלים חירות גופנית, ובעולם היצירה אנחנו מסגלים חירות רגשית — שהיא החופש לאהוב.
כדי לאהוב אהבה-רבה הלב צריך לצאת לחופשי. אהבה רבה היא כינוי במקורות לאהבה שאיננה רק רגש נעים שמתעורר כשהכל זורם בהרמוניה, אלא אהבה שהיא עוצמה של בחירה. זו אהבה כדרך חיים, שאנו בוחרים בה גם כשטריגרים שונים נלחצים.
ככל שהלב שלנו נפתח, הרגשות מתחילים לזרום, וכדי לא לחסום אותם עלינו להסכים לגעת במקומות יותר ויותר פגיעים ורגישים. רגש ודמעות הינם חלק בלתי נפרד ממרחב האהבה של עולם היצירה.
האהבה שנפתחת ברובד הזה איננה מצטמצמת לבן או בת הזוג שלנו בלבד — היא עולה על גדותיה וגולשת מבעד לאדם שמולנו אל העולם ומלואו.
משום כך, כשאנחנו פוגשים אנשים שעשו אהבה ופתחו את הגוף ואת הלב, אנחנו מרגישים שהם זורחים, שהם מלאי זוהר ובאופן כללי יותר חיוביים כלפי המציאות. מהמקום הזה אמרו מי שאמרו ”עשו אהבה ולא מלחמה“ — כי כשנפתחת האהבה הרבה, היא הופכת לדרך חיים שבה אנחנו מרגישים את הזולת, על יחודיותו וקדושתו. גם אם האחר שונה מאיתנו, גם אם יש בינינו קונפליקט, הדבר האחרון שמתחשק לנו לעשות זה להרוס ולהרוג. השאיפה למציאת הרמוניה בין ניגודים מתחזקת והולכת ככל שאנחנו מתרגלים יותר לעשות אהבה בעולם היצירה.
עולם הבריאה: שחרור מאשליית האחר
עד כה דיברנו על ”השער“. הגענו אליו, הרגשנו אותו, שמנו לב לפרטיו והתבשמנו והתרגשנו מיופיו, אך עדיין לא עברנו לצדו השני. כלומר, גם אם נפתחנו גופנית ורגשית עדיין לא חצינו למרחב תודעה חלופי (Altered State).
הכניסה לעולמות הבריאה והאצילות מחייבת מעבר בפורטל, שמשמעה יציאה ממצב התודעה הרגיל וכניסה למצבי תודעה חלופיים. כידוע לנו כיום מתחום מדעי המוח, יחסי מין משחררים מגוון רחב של הורמונים ונוירוטרנסמיטורים, שיכולים להכניס את האדם למצבי טראנס — ממש כאילו לקח ”סמים“. אלא שבניגוד לחומרים משני תודעה הבאים מן החוץ, החומרים שמופקים מתוכנו פנימה באים כסוג של הזמנה שניתן בקלות לסרב לה. רוב בני האדם למעשה מסרבים לה, או נכון יותר לומר, מתעלמים ממנה. ולמה? משום שכל התוכניות לחינוך מיני, גם הטובות שבהן, לא מלמדות אותנו שהזמנה פסיכואקטיבית בכלל קיימת בהתעוררות המינית, ואף אחד לא מדריך אותנו כיצד להענות לאותה הזמנה, ולהכנס בשערי הטראנס. מסרים על מיניות פיזית ורגשית מגיעים אלינו מכיוונים רבים, אבל נדיר מאד למצוא מסרים על מיניות פסיכואקטיבית, וכל שכן לקבל הדרכה בתחום המסתורי הזה (דון ואני מלמדים זאת בסדנאות KabaLove Body Temple ובעבודה פרטנית).
את מה שמתרחש בנפש כשאנחנו לומדים לזהות את אותה ההזמנה וחוצים את מפתן השער אל המרחבים שמעבר קשה לתאר בשפת המציאות הסאחית. אנו נזקקים כאן לשפה מיסטית, שפה שתלך ותעשה יותר פרדוקסלית ככל שנעמיק אל עומק הדרש והסוד של פרדס מעשה האהבה.
אם בעולם העשיה, שהוא עולם הפשט, הפשטנו מעלינו אזיקים של בושה ואשמה. ובעולם היצירה, שהוא ממד הרמז, תירגלנו כיצד לשים לב לרמזים שהנפש נרמזת במרחב הרגשי, הרי שבעולם הבריאה משהו אחר קורה. אשליית המציאות שיכולה היתה להתקיים בעולם היצירה חייבת להתפוגג בשערי עולם הבריאה. בניגוד ליצירה, שהיא נתינת צורה ליש שכבר קיים, בריאה משמעותה הופעת היש מן האין. האין הוא עולם האצילות, אבל נקודת המעבר בין האין ליש מתרחשת בעולם הבריאה. כשיורדים מלמעלה למטה, עולם הבריאה הוא המעבר מאין ליש, אך כשבאים מלמטה למעלה, או מהחוץ פנימה, עולם הבריאה הוא המקום בו היש מאבד את ישותו ומתכונן לחזור אל האין. משום כך מזוהה ”היכל קודש הקדשים“ בקבלה עם עולם הבריאה.
אל עולם הבריאה מגיעים כשאנו רכובים על גלי עונג גבוהים. זה מה שהבין אחד מגדולי החסידות, רבי ברוך מקוסוב, כשקלט ”בחסד עליון“ שקדושת המעשה המיני נמשכת דווקא ”על ידי הרגשת עונג גשמי. והוא סוד נפלא ועמוק ונורא“.
בשעת המפגש המיני המוח מפריש קוקטיילים נפלאים של חומרים משני תודעה, ואם איננו מתעלמים מהם, גומרים מהר ופונים לסיגריה, אנחנו יכולים לגלוש על גלי העונג למסע מיסטי עמוק ומופלא.
במסע הזה משתנה תפיסת המציאות שלנו. אנחנו פתאום קולטים ש“הכל אחד“. שהנפרדות היא אשליה. הנפש נפתחת להכיר בכך שאין בכלל משהו זר, ואנחנו משתחררים מתודעת האחר. בעברית, שהיא שפה שמאנית, המעבר בין המילה ”אחר“ למילה ”אחד“ מסומל בתוספת של יוד קטנה, שמסמלת את השראת רוח הקודש, לצידה האחורי של האות ר‘. התוספת הזו הופכת את האות ר‘ לאות ד‘, והאחר הופך לחלק מן האחד.
על עולם הבריאה נאמר בספר הזוהר שזיווגם של הזכר והנקבה בו תדיר, והם כ“שני רעים שלא נפרדים לעולמים“. הזכר והנקבה נמצאים בזיווג תמידי שלא נפסק לעולם משום שהם כבר לא מתגלמים כישויות נפרדות.
בעוד שבעולם היצירה העקרונות הזכריים והנקביים מופיעים דרך אנשים נפרדים, הרי שבעולם הבריאה משתנה תפיסת המציאות, ואנחנו צוללים אל רמת הכרה פנימית יותר. הגבולות המבחינים בין יש אחד למשנהו מתפוגגים, והתודעה נפתחת להכיר בכך שבעצם — ”אין אחר“. כשהמרחק בין דבר אחד למשנהו מתפוגג בתודעה, אנחנו נהיים מודעים לסוג של שדה מאוחד שהכל חלק ממנו. ”יהוה אלהינו יהוה אחד“.
במקום הזה יש מקום לדרוש, כלומר לשאול שאלות עומק. תובנות גדולות יכולות להתחדש במוחנו כשנוצרת במוח יכולת לקשר בין דברים שברגיל נראים לנו רחוקים זה מזה.
כשהזר שבתוכנו מפסיק להיות כה זר, נוצרת אפשרות לכניסה אל הצל.
ספר הזוהר טוען שבמרחב הבינה שקשורה לבריאה יש מקום לחקירות עומק. בארמית זה נקרא: “אתר דקיימא לשאלה“ (המקום המוכן לשאלת שאלות).
אני אוהב את הפסוק בנביא שמקשר בין המילה ’שאלה‘ ו‘שאול': ”הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה“ אומר ישעיה1. ופירש בעל מצודת-דויד שזו הזמנה לשאול שאלות ”בעומק התהום או בגבהי השמים ממעל“.
במצב התודעה הרגיל, בו הצל נתפס כאוייב מסוכן לאגו, אנחנו לא אוהבים לשאול שאלות שפותחות את דלתות השאול. אבל בעולם הבריאה אנחנו נטענים בתודעה שמאפשרת לנו להציף שאלות שפוערות את תהומות הנפש. ככל שמתברר לי יותר ש“אין אחר“ הצללים שלי מפסיקים לאיים עלי. אני מתחיל להיות סקרן ביחס לאספקטים שלא נתתי להם עד כה מקום בתוכי, גם אם הם צפים ועולים דרך השתקפות במראה של הזולת, שמפסיק להיות באמת ”מישהו אחר“.
דבר דומה לזה מתרחש בתרפיה מלווה MDMA: החומר המבורך הזה מייצר במוח תחושה של חיבור ואהבה אינסופית. הנפש של המטופל מרגישה מוחזקת מספיק על ידי אהבת היקום הגדולה הזו כדי לגעת בצללים ובטראומות מבלי להתרסק. הזיווג התמידי של הזכרי והנקבי הפנימיים מאפשר לנפש בסיס איתן של אהבה. יציבות נפשית עליה ניתן לעמוד ולהישיר מבט אל תהומות נפשנו. מבט חומל שיש ביכולתו לרפא לשבורי לב.
עולם האצילות: השחרור מאשליית האני
עולם האצילות הוא הסוד של הפרד״ס. סוד לא משום שלא מגלים אלא משום שאלו דברים שאי אפשר לגלות או להסביר לאדם אחר. או שאתה זוכה להתגלות הסוד או שלא. וגם אם זכית, וקלטת את הסוד, יתכן שבעוד כמה שעות או ימים לא תבין בעצמך כלום. ”הכל סתום כבתחילה“2.
גדולי החסידות לימדו שעולם האצילות איננו נמצא רק אי שם בשמים, או באיזה מקום אחר. אלא גם ממש פה: ”אצילות זה גם כאן!“ (בשם המגיד ממזריטש). האמת היא שהכל אלהות — ו”המניעה (להשיג זאת, היא רק) מצד המקבלים“ כתב רבי שניאור מלאדי, ורבי קלונימוס מפיאסצנה הוסיף ש“באמת הכל אלהות. וצריכים רק עיניים לראות וגוף המתקדש“.
עולם האצילות הוא האין שמעבר ליש, לכן מה שקורה כשנכנסים אל עולם האצילות זה שהאני עצמו נעלם. ה“אני“ הופך ל“אין“. אולם משום שהאגו שלנו מבועת מאפשרות ההתאיינות, הוא יעשה הכל כדי להסיח את דעתנו בדיוק ברגע הנכון, ולשמור עלינו בתחושת קיום.
במסגרת יחסי מין הכי נפוץ לעבור לשבריר שניה דרך מצב של העלמות האני. אותם חלקים במוח שעסוקים ביצירת ה“אני“ המתמשך כבים לרגע בזמן אורגזמה, ותמונת ה“אני“ שהופיעה על מסך התודעה פשוט נעלמת ממנו כשהרשת מנותקת.
כשאדם עובר בשער האצילות הוא לא יכול לספר על זה אחר כך, פשוט משום ש”הוא“ נעלם, ולמעשה לא היה שם מעולם. לכן זה סוד.
במרחב המקדש עולם האצילות מסומל על ידי החלל הריק שבין הכרובים, ממנו היה מופיע דבר האלהים אל משה באהל מועד. מן המקום הריק. מן החלל הפנוי, שהוא החלל שבין הזכר והנקבה, החלל שבין הכרובים.
בספר בראשית מסופר שמקדם לגן עדן נצבים הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. החרב הופכת את האני לאין, ואז נכנסים אל דרך עץ החיים. מעשה האהבה השלם לוקח אותנו לשם, אבל אנחנו לעולם לא מגיעים, כי ברגע שעברנו את הסף, נעלמנו לרגע, וכשהופענו מחדש אחר כך, הופענו מחדש. האני כבה, ונדלק מחדש. כשיש בעיה במודם זה מה שעושים. מכבים ומדליקים מחדש. סקס משובח הוא לא רק שחרור גופני ורגשי, ולא רק כניסה למצב טראנס בו אנחנו חווים הכל כאחדות גדולה, אלא הוא גם מאפשר אתחול של המערכת. כל מערכת צריכה אתחול מדי פעם.
רגעי האצילות הם רגעים שמחוץ לזמן. הרבה פעמים הם מתרחשים אחרי שיא האורגזמה. במקום בו ”עזה כמוות האהבה“. במקום בו האני ”מת“ לכמה רגעים שאין בהם זמן. רוב האנשים נרדמים שם. מפטפטים או מדליקים סיגריה.
אבל זו הנקודה בה אפשר להעלם לרגע של נצח אל המקור ולהופיע מחדש, רעננים וטריים מתמיד.