ארוס, טעויות והתפתחות
הצהרה אישית בנוגע להאשמות בתקשורת ולקיחת אחריות
ברצוני לפתוח ולהכיר בכך שמבין אלפי האנשים עמם עבדתי לאורך השנים ברחבי העולם, ישנם כמה שטוענים כי נפגעו במפגש איתי ועם עבודתי, ואני מצטער על כך עמוקות. כאבם והחוויה האישית שלהם אינם ניתנים לערעור. כשאני מצליח להסיר מגננות מעל לבי, אני יכול לחוש הדהוד עמוק עם כאבם. אני מבין את אלה שמתוך צער וכאב, הפנו כלפיי אצבע מאשימה. אני מבין את הרצון לחפש מישהו שיהיה אחראי לכאב שאנחנו חשים, במיוחד כשמדובר באדם בעמדת השפעה.
האם שגיתי לעתים בשיקול הדעת? בהחלט, אך חשוב לי להבהיר באופן חד משמעי שמעולם לא הפרתי במכוון את גבולותיו של אדם אחר. בשנים האחרונות למדתי רבות מטעויותיי. אמשיך לשרת אהבה, חירות והעצמה בעולם מבלי לחזור, אינשאללה, על אותן טעויות, אלא לעשות "טעויות טובות יותר" בעתיד. אני מודע לכך שלעתים לא עמדתי בציפיות שנתלו בי, ולפעמים אף לא עמדתי כראוי בערכים שלי עצמי. זה בוודאי אינו היעד שלי. אך כפי שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל, "הגדרת ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות."
אני מכיר בכך שבעבר הייתי לפעמים דפנסיבי מדי. חסרה היתה לי היכולת להיות עם אנשים בכאבם כאשר הפנו כלפי אצבע מאשימה. במקום להקשיב להם באמפתיה מלאה של הלב, ניסיתי להצביע בפניהם על "האמת" (כפי שנראתה לי באותו זמן), או להזכיר להם את המחויבות הברורה שלקחו על עצמם לריבונות אישית מלאה על כל מעשיהם. אולם התוצאה היתה הפוכה ממה שקויתי. הם לא חשו מוכלים, מובנים או נראים על ידי, כאבם רק התעצם והם חיפשו לו מוצא אחר. אני לומד מכך, ועובד באופן מודע על פיתוח האמפתיה שלי.
אילו שינויים ערכתי בעבודתי? כיום, אינני זמין עוד לאינטראקציות ארוטיות אישיות עם נשים הרואות בי את המורה שלהן. בנוסף, אני מקפיד ליידע אנשים על האופי הרדיקלי של המרחבים אותם אני יוצר, כדי שיידעו טוב יותר למה לצפות. המשתתפים באירועים שלי עוברים כיום תהליך מיון, ואנו משתדלים לזהות מי אינו מתאים לעבודה זו. באתר האינטרנט שלי הותקן טופס משוב, ואני מחויב לקבל כל פידבק כנה בלב פתוח.
אני פתוח לדיאלוג כן ואמיתי עם כל מי שחשו שנפגעו ממני, כדי שנוכל להבין יחד מה באמת קרה, לבכות יחד, להכיר בטעויות ולצמוח כקהילה לקראת ריפוי רחב יותר. ריפוי השברים הללו הוא ריפוי ארכיטיפי ולא רק אישי, ולכן הוא גדול יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד, או מכולנו גם יחד. למי שימלאו טופס משוב לאחר השתתפות בפעילויות שלי, אני מבטיח לקבל את דבריהם בכבוד, בענווה ובהכרת תודה.
אז מה באמת קרה? בתום לב, סמכתי על נשים שהיו איתי באינטראקציות ארוטיות, שכבני אדם בוגרים, ה"כן" שלהן משמעו כן, וה"לא" שלהן משמעו לא. דבר זה היה נכון במיוחד לאחר שהשקענו כה רבות בסמינרים שלנו בלימוד ותרגול זכותו של כל אדם להציב גבולות אישיים, שחייבים להיות מכובדים.
ברצוני להצהיר בבירור שתמיד כיבדתי את הגבולות והרצונות של הנשים שהיו איתי, כפי שביטאו את עצמן בפניי.
אני מבין כיום שטעיתי כשפירשתי את מילותיהן ומעשיהן כעדות לכך שזה אכן מה שהן באמת רוצות. חלקים פנימיים בתוכן, שלא הצליחו לבוא לידי ביטוי בזמן אמת, לא הסכימו כנראה באופן מלא עם המפגש שלנו. כלל לא עלה בדעתי באותם ימים שלמרות כל מה שהאישה שלצדי אומרת ואף עושה בזמן היותנו יחד, היא עלולה להרגיש אחרת לגבי המפגש שלנו במועד מאוחר יותר. מאז עדכנתי את הבנתי לגבי "עבודת החלקים הפנימיים" ובהתאם שיניתי את דרכי.
באותם ימים, שגיתי גם באמונה שעבור אלה שבחרו להצטרף למסעות הניסיוניים והבלתי שגרתיים בעליל בהם אני צועד, די בלימוד ותרגול של כמה ימים בנושא גבולות בריאים על מנת להיות מסוגלים להציב גבולות נכונים עבור עצמם. "לימדנו את חשיבות אמירת ה"לא" בבירור בכל מצב שבו איננו חשים "כן מוחלט", מתוך אמונה שהדבר יאפשר לכולנו להיפגש בגובה העיניים, כבני אדם שווים". האמנתי שגם אם וכאשר ניפול שוב בטעות לדפוסים ישנים של קיפאון או ריצוי, נוכל תמיד לקבל את עצמנו בהומור עצמי ובחמלה. שנוכל פשוט לקום, לנער את האבק, ולנסות מהתחלה. אך טעיתי.
כיום אני מכיר בכך שהנטייה הטבעית של מערכת העצבים לקפוא, או להכנס לדפוסי ריצוי, כתגובה פוסט-טראומטית הינה חזקה יותר ממה שחשבתי. הנטייה לעכב את יכולת הבחירה והפעולה העצמאית בנוכחות מי שאנחנו מזהים כ"דמויות סמכות" גוברת לעתים קרובות אף על תשוקת הנפש לפתח ריבונות פנימית. תובנה זו משפיעה כיום על עבודתי, כך שתהיה מיודעת יותר לטראומה, מבלי לאבד את אופייה הרדיקלי ואת קסמה היחודי.
אני אדם רדיקלי בטבעי. כלומר, למרות שיש לי לב אוהב, עדין ורגיש מאוד, אני מחויב בראש ובראשונה לאמת הפשוטה, או למה שנתפס בעיניי כאמת בכל רגע נתון. אני "הולך בעקבות האמת שלי", כמו שאומרים, וכל כמה שנים אני גם משלם על כך מחיר לא מבוטל. אינני נוטה לשחק באופן מוצלח מידי במגרש הנורמטיבי של החיים, העמוס בהעמדות פנים.
בה בעת, שום דבר אנושי אינו זר לי. הכל קיים בתוכי, מהנשגב ביותר ועד לאפל ביותר. כמו כל בני האדם, גם לי יש צללים רבים. כפי שכתב המורה הבודהיסטי הווייטנאמי טיך נהאט האן: "אנא קראו לי בשמותיי האמיתיים, כדי שדלת לבי תישאר פתוחה, דלת החמלה... (כי) אני הצפרדע, ואני הנחש הבולע את הצפרדע, אני הנערה הווייטנאמית שנאנסה על סירת פליטים בים, ואני הפיראט האונס אותה, לבי קהה מכדי לחוש חמלה." כל מי שעוסק בעבודה פנימית כנה יודע שאין תכונה אנושית שלא קיימת בתוכו. הכל כלול. "שמותינו האמיתיים" הם אמיתיים רק כשהם מכילים את מורכבות האור והצל.
בשנתיים האחרונות, התקשורת הציגה אותי לציבור כאותו נחש הבולע את הצפרדע וכאותו פיראט חסר לב משירו של טיך נהאט האן. הדמות של "אוהד פלא אזרחי" שנוצרה בתקשורת, בעידודם של כמה פעילי רשת ישראלים, היא באמת מזעזעת ומחרידה. אילולי הכרתי את האדם המדובר, ואילו לא הייתי מטיל ספק עמוק באמינותו של כל נרטיב תקשורתי, גם אני הייתי חושב שה"אזרחי" הזה הוא אדם נורא שיש להזהיר מפניו.
אינני טלית שכולה תכלת, אך דמות ה"אזרחי" שנוצרה בתקשורת רחוקה מהמציאות. לא רק שהמציאות מורכבת ורבת-פנים יותר ממה שכל דיווח עיתונאי יכול לספק, אלא שבמקרה שלי, ישנם כל כך הרבה עיוותים וסילופים בסיפורים הללו, עד שאין לי לא את הכוח ולא את הצורך להצביע עליהם, להתווכח, או להציג ראיות לחפותי. הם פשוט רבים מדי. במקום להיכנס לוויכוחים חסרי תוחלת, אני מעדיף ללמוד מהעבר, ולהשקיע את זמני וכוחי בשירות האנושות, בדרכים מדויקות יותר, בהווה ובעתיד.
ארוס הוא כוח קדוש ואלוהי, החורג בהרבה ממה שאנשים תרבותיים והגונים כמונו מסוגלים לקבל או לעכל. ארוס הוא כוח יצירתי ופורה, כוח פואטי ומתפרץ, המביא לנו שמחה ובריאות כשהוא זורם דרכנו, אך עלול גם לבלבל את תודעתנו ולגרום לשברונות לב גדולים ולתהפוכות גדולות בחיים.
ואני? — אני אדם רדיקלי העובד שנים רבות עם הכוח הזה כמדיסינה מקודשת. אני חוקר אותו ככוח המסוגל להעיר תודעה רחבה, ליצור טרנספורמציה פנימית, ואולי אף לתרום לריפוי חברתי כולל.
לכן, "אנא קראו לי בשמותיי האמיתיים" — כי בשמותיי האמיתיים, אני גם מהפכן החולם ופועל כבר עשורים להקמת תרבות אנושית חדשה. תרבות המושתתת על כנות עמוקה, על אהבה ככוח מארגן (כן!), על חירות רדיקלית, ועל העצמה פנימית – לכל אדם, ללא הבדלי מגדר, גזע או לאום.
אני רואה את עצמי יותר כאמן מאשר כמורה או מנחה. חלק מאמנותי כרוכה בעבודה עם אנשים, עם כוחות הטבע הפראיים, ועם טקסטים ממסורות חוכמה עתיקות. בכל המרכיבים הללו אני משתמש כדי ליצור חוויות רדיקליות וטקסי חניכה, בדרכים עתיקות-חדשות, להתעוררות התודעה האנושית — התודעה שחייבת להקיץ מתרדמתה בטרם יהיה מאוחר מדי.
אינני מתכוון לשחק לידיהם של אלה המבקשים להשתיק או לבטל אותי, אך אני מחויב עמוקות להקשיב לכל מי שחש כאב כתוצאה מהמפגש ביננו. אני מעוניין להבין מה אירע מנקודת מבטם הם, וללמוד כיצד יכולתי אולי לפעול טוב יותר. אני שואף להביא את כולנו לתודעה מערכתית רחבה יותר המכילה יותר חמלה, ויותר הבנה של מורכבות. אני רוצה לתרום את חלקי לריפוי הקרעים שנפערו לאחרונה בשדה שלנו, ואעשה זאת בלב כן, ומתוך יושרה פנימית.
אני מודע לכך ששילוב הארכיטיפים של "רב", "מקובל" ו"מורה רוחני", עם "מיניות" ו"טקסי חניכה", מזמין את כל השדים והפחדים של האנושות להיות מושלכים עליי, ובפרט כיום. זה לא נעים עבורי ברמה האישית, האמינו לי. לא נעים לי גם להכיר בכך שבניסיוני לעזור לאנשים רבים, לעתים הפכתי גם שותף בלתי מודע לסבל אותו חשו כמה בודדים. זה מכאיב ומעציב אותי.
בה בעת, אני גם יודע שסיכון זה הוא חלק מהשיעור והתפקיד שנשמתי השובבה לקחה על עצמה כשירדה לעולם אל תוך גופי השמנמן והחמוד לגלגול הזה. לפעמים, מתוך הדממה, אני יכול לשמוע אותה מתגלגלת מצחוק.