שכתוב שיעור מאת: רבי אוהד פלא אזרחי
ליום ההילולא של האר"י, ה' באב | 19 ביולי 2026
בבית המדרש האינטרנטי "שוב למקום"
פתיחה: נר לנשמת האר"י
אני רוצה להקדיש את הלימוד שלנו לזכר ולהתעוררות נשמת האר"י בתוכנו — רבי יצחק לוריא — וגם לעילוי נשמת סבי, סבא יששכר אזרחי, שנפטר גם הוא ב-ה‘ באב.
אני רוצה לנסות לעשות סקירה כללית של כל קבלת האר“י בשיעור אחד, וגם להיכנס לעומק כמה שאפשר. זו משימה שאפתנית, כמובן, אבל נראה לי שאני מוכן לאתגר.
נפתח בברכה ותודה על הזכות ללמוד תורה במובנה העמוק והאמיתי של המילה, ללמוד סתרי תורה — כמו שאמר אבולעפיה, שסתרי תורה סותרים את התורה לכאורה: למי שמבין דברים על פני השטח הם נראים כסותרים, אבל באמת ובעומק זו התורה האמיתית, וזו הקבלה שקיבלנו מרבותינו ומאבותינו, מהנביאים הקדומים וגם מהנביאים שבכל דור ודור. ותודה גם על המרחב הווירטואלי המופלא הזה — העננים והזומים והאלקטרונים שטסים מתחת לפני הים ומעל השמיים ודרך הלוויינים — כל המופלאות הזו שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה.
מי היה האר"י
רבי יצחק לוריא נפטר ביום הזה ממש, ה' באב, והוא בן שלושים ושמונה בלבד. רובנו כבר מבוגרים ממנו. תחשבו על כך: כל קבלת האר"י יצאה מבחור צעיר שהתחיל ללמד בהיותו כבן שלושים ושש.
את רוב השגותיו וגילוייו קיבל במצרים, על גדות הנילוס. הוא ישב שם ועסק בעיקר בזוהר — גם בלימוד אינטלקטואלי וגם במה שהיינו קוראים היום מדיטציה עם החומרים האלה. וזה איננו דבר של מה בכך, בגלל האנרגיות והמיתולוגיה הקשורות בנילוס, ביאור, בתנינים, בפרעה ובמצרים — הרבה יש לומר על כך, אך לא ניכנס לזה היום.
משם עלה עם משפחתו לגליל והתיישב בצפת. במשך כחצי שנה כמעט לא שמו לב אליו. כמעט כל מה שיש בידינו מהאר"י הוא מהשנתיים שחי בצפת לפני פטירתו, ומתוכן רק כשנה וחצי שבהן הוכר כתגלית הדור והחלו לנהור אליו.
על פי הסיפור שמוסר תלמידו רבי חיים ויטאל, האר“י נפטר משום שגילה סוד מסוים, סוד מיוחד במינו, שלא היה ראוי לגלותו — ובגלל שגילה אותו נגזרה עליו מיתה. הוא ידע זאת, ואמר: על עצמי איני מצטער כל כך; אבל על כך שלא אספיק להשלים את המלאכה עבורכם ולגלות לכם הכול — על זה אני מצטער מאוד.
רבי חיים ויטאל כותב שהוא היה זה שביקש: למדני את סוד "תרין אורזילין דאיילתא" — שני עופרי האיילה של הזוהר. והאר"י ענה: אני יכול, אבל אתה תצטער שביקשת. וויטאל מתעקש ואומר בכל זאת, למדני. והאר“י עונה הרי כל סיבת ירידת נשמתי לעולם הזה היא ללמד אותך, ואם ביקשת — עליי ללמד אותך, אבל דע שתצטער על כך. ואז הוא פתח לפניו את סוד הדברים, ואז אמר שבשל כך נגזרה עליו מיתה. ימים ספורים אחר כך הוא נפטר. רבי חיים ויטאל שב וכותב על כך בצער ומספר שהוא בוכה נהרות של דמעות. כל קבלת האר"י חיה במתח הזה, הלוך ושוב: הרצון לגלות את הסודות לכולם — מול התחושה שהעולם אינו בשל לכך וצריך להסתיר, שאפילו החכמים הגדולים והרבנים המקובלים אינם מוכנים לכך באמת.
והשאלה עומדת תמיד: מה באמת הוא לא השלים? החסידות אמרה על כך אמירה ברורה שאני מסכים איתה מאוד: האר"י בנה מרכבה, אך לא הסביר איך רוכבים עליה. במונחים שלנו — הוא בנה חללית, אבל לא הסביר איך נכנסים לתוכה פנימה ואיך טסים בה. החסידות באה כדי להסביר איך משתמשים בחומרים האלה, איך עובדים איתם.
אונטולוגיה היא פסיכולוגיה
בעומק קבלת האר“י אין הבדל אמיתי בין אונטולוגיה — שהיא המדע על ”מה שיש“ ביקום, לבין מדעי הנפש או הפסיכולוגיה של התודעה. ההבדל בין השניים קיים רק על פני השטח. בעומק, כל מהות העולמות קיימת רק בתוך התודעה שלנו, ואין לנו שום יכולת להתייחס לשום קיום שאיננו נמצא בתודעתנו.
כמו שאומרים בסלנג העברי: ”אתה לא יודע מה שאתה לא יודע“ אבל במובן העמוק ביותר. מה שבאמת איננו יודעים, איננו יודעים על עצם קיומו, איננו מסוגלים אפילו לדמיין את קיומו. כמו צבע שאינו בקשת הצבעים הנראית: אין לנו שום יכולת לדמיין אותו, כל שאנחנו מסוגלים לדמיין זה רק תרכובות של מה שקיים.
ולכן האונטולוגיה חופפת בעומק ההוויה למדע התודעה. החסידות החזירה את הפסיכולוגיה אל הקבלה. אני אומר "החזירה", כי לדעתי זו מהותה הראשונית של קבלת האר"י: היא מדברת כביכול אונטולוגיה — מה קיים בעולמות העליונים — אבל בעצם היא מדברת פסיכולוגיה, היא מדברת על התודעה ועל מדעי הנפש, כי העולמות הם נגזרת של התודעה ולא להפך.
ששת השלבים הגדולים
והנה כל קבלת האר"י על פחות מעשר אצבעות:
הראשון — השעשוע העליון.
השני — הצמצום והחלל הפנוי.
השלישי — שבירת הכלים.
הרביעי — תהליך התיקון
החמישי — פרצופי האלוהות.
והשלב השישי, שאליו הכול חותר הוא מה שנקרא הגאולה. עליה ארחיב בסוף השיעור כהתעוררות התודעה.
הבה ניכנס לסעיפים הללו, אחד אחד.
השעשוע העליון
תחילת הכול בשעשוע. על השעשוע העליון איננו לומדים מכתבי רבי חיים ויטאל, אלא מתלמיד אחר, שהיה אצל האר"י לפניו ואז נסע לאיטליה — רבי ישראל סרוג שמו. בכתבי תלמידיו של סרוג מופיע המושג שעשועי המלך בעצמותו: האחדות המוחלטת, הלבדוּת המוחלטת של האחד שאין בלתו, מה שהפיתגוראים הקדמונים קראו ”מונאד“ קיים ללא תנועה. הדבר היחיד שמוציא את היחידות הזו מיחידותה הנצחית אל עבר השניות הוא השעשועים העצמיים של ”שעשועי המלך בעצמותו“. שעשועים אלו גורמים לסוג של נענועים. ואם אתם רואים בזה רמז אוטו-ארוטי אינכם טועים.
מה שמאפיין את המושג ”שעשוע“ זה שאין לו סיבה חיצונית לעצמו. שעשוע הוא סיבת עצמו. כשאנחנו הולכים להשתעשע, איננו עושים זאת כדי לזכות במשהו — אם עושים כדי לזכות, זה כבר לא באמת שעשוע. בשעשוע אני משתעשע כי בא לי, כי כיף לי, לא כדי לקבל משהו, וה"כיף לי" הזה, בעומקו העליון, נקרא השעשוע העליון. היינו יכולים לקרוא לו העונג העליון, האננדה בסנסקריט, הבליס המוחלט. או פשוט הכיף העליון, שמוליד את כל המשחקיות, שיוצרת בסופו של דבר שניוּת, שממנה נוצרים עולמות, ובתוכם דרמות וקומדיות וטרגדיות אין קץ.
אולם השניות, שימו לב, אינה נולדת מחיסרון. אנחנו רגילים לחשוב שמשהו בא לעולם כדי לענות על צורך שנוצר משום שמשהו חסר — אבל באחדות המוחלטת של האין סוף לא חסר דבר. וכיוון שלא חסר דבר, גם השניות אינה חסרה. השעשוע הוא נביעה טבעית של מלאות: עונג עצמי שמוליד תנועה, נענוע, הלוך ושוב — ומן התנועה הזו נולדים השניים.
אנחנו משקיעים הרבה מאד כסף בדרמות, כי אנחנו נהנים מהן. אתמול הלכתי ל"אודיסאה" של כריסטופר נולן — הוציאו על הסרט הזה כרבע מיליארד דולר, והוא שווה את זה. יש שם המון צער וסבל וייסורים ושברון לב — ואנחנו כצופים, מזדהים, ונהנים מהסיפור. בדרמה טובה יש הנאה, יש שעשוע. אז נגיד זאת כך גם על מקור הכל: ב“שעשועי המלך בעצמותו“ נוצרת התנועה לקראת בריאת העולמות שמספקים את כל הדרמות האפשריות, והכל חלק מאותו שעשוע עליון. אנחנו הדמויות בסרט, אבל בעומק עומקים — אנחנו גם המלך בעצמותו, כי אין בלתו.
הרחם העליונה של הצמצום
אחרי השעשוע והנענוע ישנם שלבים רבים המגיעים אל מה שנקרא החלל הפנוי. וכך מתואר שאור אין־סוף מפנה את עצמו מנקודה כלשהי כי כדי לברוא עולם סופי צריך מקום שאין בו אין־סוף. למדנו זאת כשלמדנו את תורה ס"ד בליקוטי מוהר"ן על השתיקה: החלל הפנוי, הפנוי מאין־סוף, פנוי כביכול מאלוהים — אלוהים יוצר מקום פנוי מעצמו.
וכאן נכנסים כל התהליכים שמראים שוב שאין זו אונטולוגיה אלא פסיכולוגיה: נוצר מרחב שבו הנבראים אינם יכולים להכיר את אור אין־סוף. באמת "לית אתר פנוי מיניה" — אין מקום פנוי ממנו — אבל האופן שבו האלוהות נמצאת שם הוא אופן של אי־הימצאות, של היות האין-סוף בלתי־ניתן־להימצאות.
המרחב הזה הוא מרחב של שתיקה. ראינו אצל רבי נחמן בתורה ס"ד שזהו מרחב הקשור בדברים שאי אפשר, ואף לא ראוי, להסביר: הייסורים הגדולים, כמו השואה, כמו ייסורי רבי עקיבא, כמו השבעה באוקטובר — הדברים שלא נכון לתת להם הסברים קטנים, סיבתיים, אלא ראוי לעמוד מולם בשתיקה. וזה מה שמשה יודע לעשות. משה, שהוא בחינת כבד־פה, אינו מדבר במקומות האלה — הוא שותק. שותק, ואולי גם שר, בבחינת "אז ישיר משה". הוא מנגן. הוא מייצר מלודיה במקום שיש בו צרימה, ועל ידי המלודיה — אין לנו תשובות, אבל השאלה מפסיקה להיות מייסרת כל כך. כמו שקרה לאיוב כשהופיעה האלוהות. הוא לא קיבל תשובות לסיבת הסבל, אבל השאלה נמוגה.
נסיגה זו של האין־סוף אל תוך עצמו, היוצרת "מקום" שבו הוא לא נמצא, אינה אלא מעשה של אהבה. זו ”אהבה מסותרת“ בלשון הקבלה, אהבה שלא תמיד מרגישה ”נחמד“, אבל בכל זאת אין היא אלא אהבה. כמו הורה הנסוג לאחור ומעניק לילדו המתבגר פרטיות וסוכנוּת, ביודעו שהילד אולי לא יאהב זאת לפעמים — ובכל זאת עושה כן, מתוך אהבה ודאגה. הנסיגה הזו יוצרת חלל פנוי, שבו מתפתח הילד ומתעצם ביכולתיו.
וכאן יש חידוש גדול של האר“י, כי בכתבי האר“י רמוז שהחלל הפנוי הזה הוא סוג של רחם. בלשון קבלת האר"י, החלל הפנוי נפער בתוך מה שנקרא ”מלכות דאין־סוף“ — הצד הנקבי של האין־סוף. משמע, כל היקומים כולם נמצאים בתוך רחם אלוהית. אל תוך הרחם הזו חודר קו ישר של אור אין־סוף, שהוא בבחינת ”יסוד ד-אין סוף“, כלומר סוג של פאלוס אלוהי, הדומה לחליל שחודר אל החלל הפנוי ומחלל בו ניגונים שמחוללים עולמות. כל נקב בחליל הזה מוציא תדר אחר שממלא את החלל, וזה מה שנקרא בקבלת האר“י ”עיגולים“, שהם דימוי של כדורים קונצנטריים עם תדר מסויים (ראו ”חנה אריאל“ לרבי אייזיק מהומיל). החלל הפנוי מתמלא עולמות. כל תדר מייצר עולם, ויש אין־ספור תדרים ואין ספור יקומים.
אדם קדמון
בסופו של דבר — ואני עושה כאן קיצור מטורף — סביב החליל הזה מתגבש מה שנקרא ”אדם קדמון“. הקו האין־סופי הוא נשמתו של אדם קדמון.
אדם קדמון הוא מה שהיינו קוראים היום הבלופרינט של האנושות — של מה זה להיות אדם. קדמון במובן הראשיתי, הפרימורדיאלי — לא במובן של אדם המערות. לא עידן האבן, לא פרימיטיבי, אלא הארכיטיפ העליון של האנושות כולה. תחשבו שאתם מתכננים לברוא יצור, נניח דרקון: הדרקון שקיים לכם בראש מכיל את כל הדרקונים האפשריים שמישהו אי פעם יצייר, לכן הוא דרקון קדמון. כך אדם קדמון הוא כללות כל בני האדם, כל האנושות מראשיתה ועד סופה, כל מה שיעבור על כל נשמות בני האדם. לכן אדם קדמון הוא גם זכר וגם נקבה, וכל מה שביניהם, הוא גם סטרייט וגם הומו וגם לסבית — כל מה שקיים באנושות. כל נטיה אנושית קיימת בבלופרינט של ”האדם הקדמון לכל הקדומים“.
ואז אדם קדמון מתחיל להיות מודע לעולמו. היכן נמצא עולמו? בתוך החלל הפנוי. אפשר לומר: כל מה שקיים בתוך החלל הפנוי הוא מה שקיים בתודעתו של אדם קדמון — מה שהוא רואה בעיניו, שומע באוזניו, חש בתודעתו.
כל אחד ואחת מאיתנו הוא סוג של אדם קדמון. כל מה שאת ואתה יודעים על העולם קיים בתוככם — אין מקום אחר שהוא קיים בו. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו נמצאים בתוך העולם, ויש סוג של התעוררות שמתרחשת כשמבינים שהעולם שאנחנו חושבים שאנחנו בתוכו נמצא למעשה בתוכנו. באמת. אין לאיש מאיתנו שום יכולת להיות בקשר עם שום עולם מלבד העולם המופיע דרך תרגום של המוח למידע המופיע באברי החישה שלנו.
יוצרי ה"מטריקס" אמרו: ייתכן שאתה יושב עכשיו בקפסולה, מחובר לאלקטרודות, וכל מה שאתה רואה וחש איננו אמיתי אלא מוזן לך על ידי המכונה — ואין לך שום יכולת לשלול זאת, אלא אם כן יש גליץ' במערכת. אבל לעצם העניין: העולם שאנחנו חיים בו הוא העולם שקיים בתוכנו. ייתכן שיש עוד דברים — אבל מה שאיננו יודעים על קיומו פשוט אינו קיים עבורנו. וברגע שנעשינו מודעים לקיומו, פתאום הוא קיים בעולמנו, לפחות כאפשרות, כמו למשל אנרגיה אפלה וחומר אפל בפיזיקה המודרנית. לא פגשנו אותם מעולם אבל כמו זהבה ושלושת הדובים, אנחנו מניחים את קיומה כי ”מישהו אכל מהצלחת שלי“ אמר אבא דוב, כלומר היא הותירה רושם.
שבירת הכלים
ואז מתחיל תהליך שבירת הכלים. השבירה מתוארת בכתבי האר"י כשבירת העולם היוצא מעיניו של אדם קדמון שנקרא גם ”עולם הנקודים“ — כלומר תפיסת עולמו החזותית, שבה כל דבר הוא נקודה בפני עצמה. שבירת הכלים קשורה גם בתפיסת עולמו המינית של אדם קדמון המתבגר, אפשר לומר: שכן מוסבר שם שאורות העיניים מתפשטים כעולם מן הטבור של אדם קדמון ולמטה. מה שהיינו קוראים היום ”מתחת לחגורה“.
עולם הנקודים הוא עולם שאין בו איזון בין הזכרי לנקבי — מה שספר הזוהר קורא ”מתקלא“ — ולכן הוא נשבר. בלשון המדויקת של המקובלים: אין בעולם הנקודים זיווג. רק כשיש זיווג בין זכרי לנקבי יכול להיווצר תיקון; כל עוד אין זיווג שבירה היא תוצאה הכרחית.
איך אני מבין את שבירת הכלים? שבירת המוּבנוּת. השבירה של הקוהרנטיות. אנחנו, בני האדם, חיים בעולם שבור. הטבע דווקא אינו שבור — המערכת האקולוגית מצד עצמה, ללא האדם, היא יחסית מאוזנת. אבל העולם האנושי שבור ומרוסק, בעיקר במובן זה שאיננו מבינים למה: איננו יודעים למה נולדנו, ולמה נמות, למה חברינו סובלים, למה אנחנו סובלים. אין לנו תמונת עולם קוהרנטית ואנחנו מנסים נואשות לבנות לנו אחת כזו, כי עולם האדם מלא שברים, חרטות וטראומות. זה עולם שכליו נשברו.
טראומה היא אחד הביטויים הגדולים לשבירת הכלים. בקורס שנתתי — ואני מתכוון לתת שוב — "מטראומה לחניכה בקבלה", טענתי ששבירת הכלים היא הדרך של השפה הקבלית להתמודד עם מושג הטראומה. כי מה שקורה בטראומה הוא שעוצמת החוויה גדולה מיכולת הנפש לעכל, כמו שנאמר בקבלת האר“י שעוצמת האור בעולם הנקודים היתה גדולה מיכולתם של הכלים להכילו. וכך לאחר האירוע הטראומטי יש לנו שבר של תודעה, שאינו קשור לכלום, אינו מחובר, ואינו עובר עיבוד של כלי התודעה, וכך הוא לפעמים משתלט עלינו בתופעות פוסט-טראומטיות.
ספר, מספר, סיפור
תחילת תהליך התיקון של כל דבר קשורה באיך אנחנו מספרים אותו — בסוד מה שכתוב בספר יצירה, שהעולם נברא בספר ובספָר ובסיפור. ואין אלה דברים קטנים: מכיוון שכל העולם קיים בתודעתנו, כל העולם הוא סיפור, במובן העמוק של המילה, כלומר העולם הקיים בתודעתנו הוא מובנות כלשהי. גם אם הסיפור אינו קוהרנטי, גם אם הוא פרדוקסלי, מלא ייסורים וחסר כל מובן — הוא סיפור. השאלה אם הוא ”כתוב טוב“ היא כבר שאלה אחרת, וזו בדיוק העבודה שלנו: לקחת את ספר החיים שלנו ולספר אותו טוב. בראש השנה מתפללים "כותבנו בספר החיים“, ובתפילת ”ונתנה תוקף“ נאמר ”וחותם יד כל אדם בו“ ובחסידות פירשו שאנחנו כותבים וחותמים את עצמנו בספר החיים. זו בעיני משמעות השם ”נתנה תוקף“ מלשון התוקף שיש לנו לקחת בעלות וסוכנות על הסיפור שלנו ולספר אותו על ידי חיינו והבחירות שלנו בכל רגע ורגע.
בעצם זה שאנחנו חיים, אנחנו מספרים את סיפור חיינו. ברגע זה, שאנחנו נמצאים יחד ולומדים קבלה, אנחנו מספרים חלק ממי שאנחנו — אנחנו אלו שנמשכים ללימוד המיוחד הזה. זכרו שהמילה סיפור קשורה בעברית הקבלית למושג ספיר — משהו שמאיר. לספר פירושו להוציא לאור. כל בחירה שאנחנו עושים בחיים מספרת מי אנחנו.
אבל השורש ס־פ־ר קשור קודם כל ביצירת גבולות: סְפָר הוא גבול בעברית. יצירת גבול היא המאפשרת לספור. באחדות המושלמת העליונה אין ספָר ולכן אין מה לספור — בלשון המקובלים: "ולפני אחד, מה אתה סופר?" לפני האחד יש רק אי־יכולת לספור; רק ברגע שיש שניים אפשר להביט אחורה ולומר "יש אחד", ואז לספור ”שנים“.
כשיש מספר דברים — יש ביניהם מערכות יחסים. כי מה הם מספרים בעצם? מספרים הם צורות יחס. המספר שלוש איננו הסימן שאנו כותבים, ולא שלוש נקודות, וגם לא שלושה תפוחים — שלוש הוא צורת היחס המסויימת מאד המתאפשרת רק בין שלושה דברים. כמו שספר יצירה אומר: "שלוש אבנים בונות שישה בתים" — שישה צירופים שאפשר לעשות משלוש אותיות. זה העומד בבסיס כל תורות העבודה עם שורש עברי של שלוש אותיות.
קרלו רובלי, מחשובי הפיזיקאים של דורנו טוען שהיקום איננו יקום של עצמים אלא יקום של יחסים: דבר אינו קיים אלא ביחס לאחרים. לא עצמים שנמצאים ביחסים — היחסים עצמם הם מה שקיים. ובאופן שאני מבין את ספר יצירה — הגבול הוא שמייצר את אפשרות היחס; גבול אחד יוצר את המספר שניים, ומאפשר יחסים. יותר גבולות מייצרים עוד מספרים ועוד יחסים, ואין־סוף גבולות (ספרים) מאפשרים אין סוף מספרים, שפירושם אין־סוף אפשרויות של יחס — כלומר אין־סוף אפשרויות לספר סיפורים. כי מהו סיפור אם לא חיבור נקודות: לקחת דבר שקרה, לקשור אותו אל דבר אחר שקרה, ולטוות. גם תורת היחסות, במובן הזה, היא סיפור — היא אופן מופלא בו למדנו שניתן לחבר את הנקודות.
וכך למדנו שסְפָר — גבול — מאפשר מִסְפר; ומספר מאפשר סיפור. וככל שהמספר גדול יותר, כמות היחסים והסיפורים האפשריים עצומה יותר. רבי נחמן מברסלב אמר על כך דבר יפה מאוד, משמעותי לכל מי שמנחה קבוצות: כשמצטרף אדם לקבוצה, כמות הצירופים עולה באופן אקספוננציונאלי. שני אנשים — שני צירופים. שלושה אנשים והנה יש כבר שישה יחסים אפשריים. ארבעה — עשרים וארבעה, וחמישה — מאה ועשרים. זה, אגב, מה שקורה בפוליאמוריה: הוספתם אדם שלישי למערכת — לא הוספתם אדם אחד, הוספתם כמות עצומה של סיפורים אפשריים. וכשאתם מנחים קבוצה של שמונה־עשר אנשים ומצטרף האדם התשעה־עשר — הצטרף מי שיש לו סיפור אפשרי עם כל אחד ואחת, ועם כל תת־קבוצה, כך שאדם אחד שנוסף העלה את רמת המורכבות של המערכת באופן מופלא, ויצר קפיצה משמעותית ברמת המורכבות.
שאלה: כשמרגישים אחדות גמורה עם מישהו — האם יש שם בכלל יחסים?
פלא: אני חושב שלא באמת אפשרי לחוש אחד לגמרי; תמיד נשארת רמה של נבדלות, וטוב שכך. כי מי שחש שבן זוגו "אחד איתו" לגמרי הופך אותו לא פעם לשקוף — לוקח אותו כמובן מאליו, כמו יד: אני לא אומר ליד שלי "כמה נעים לראות אותך הבוקר". אנחנו זקוקים למידה של אחרוּת כדי שיהיה פלא ביחסים — סקרנות, אי־ידיעה, "מי את באמת?". האחד הגדול אמנם רוצה לשוב אל עצמו, כמו אל רחם שאין בה נבדלות — אבל פלא הבריאה מתרחש דווקא בזכות הסְפָר, שזו הנבדלות שמאפשרת יחסים.
וכיוון שכמות החלקיקים ביקום עצומה וכמות בני האדם נמדדת במיליארדים — המציאות שלנו היא אין־ספור סיפורים, ובתוכם כל אחד מאיתנו מנווט את סיפור חייו, מלידה עד מוות, וגם אחר כך.
אין־ספור סיפורים אמיתיים
וחשוב להבין: אין משמעות הדבר שיש אין־ספור סיפורים אפשריים ורק אחד מהם אמיתי. אלא — יש אין־ספור סיפורים שהם אמת. כי האמת רב־ממדית והיא מעבר למה שהסיפורים יכולים לספר — כמו משל העיוורים והפיל.
אתם ודאי מכירים את "רשומון", מסרטי החובה של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה. קרתה התרחשות: איש ואשתו הלכו ביער, פגשו שודד; היו שם יחסי מין בין השודד לאישה, והבעל מת. אלו העובדות. ומכאן — גרסאות: האם השודד רצח את הבעל ואנס את האישה, כפי שהיא מספרת? או שמא היא רצתה את השודד וביקשה ממנו לרצוח את בעלה השתלטן — שזו תמונת מציאות אחרת לחלוטין? הסרט מביא מספר נקודות מבט, וכל אחת מהן מספרת סיפור על מה שקרה, והסרט אינו מכריע מה ”באמת“ קרה שם. הוא מראה שאת מה שקרה אפשר לספר מזוויות שונות, ואיננו יכולים לדעת מהי הזווית ה"נכונה".
תוסיפו לזה את הזווית של הזבובים, שאינה מופיעה בסרט. מבחינת הזבובים ביער מה שקרה זו חגיגה: יש דם, יש גווייה, יש מקום לאכול ולהטיל ביצים ולהתרבות! מי רצח את מי פשוט לא משנה להם. תחשבו על הזווית של השפירית, שבשבילה יש עכשיו מלא זבובים שאפשר לטרוף. שלא לדבר על הזווית של החיידקים, שעבורם מות אדם הוא מהפך של ציוויליזציות. אנחנו כל כך עסוקים בסיפור האנושי שאנחנו שוכחים שיש עוד אין־ספור זוויות שמתרחשות בו זמנית, ואי אפשר לומר שהן לא ”נכונות“.
לידידי היקר דיוויד דיידה יש ספרון קטן של מדיטציות זעירות, שקוראים לו Instant Enlightenment (בא לי שמישהו יתרגם אותו פעם לעברית). אחת המדיטציות שם אומרת: חשוב מה קורה כשאתה לוגם כוסית טקילה — מה קורה לפרד, החיידק שיושב לך בגרון, איך הוא וכל משפחתו וצאצאיו וקהילתו מושמדים בלגימה אחת. אתה חושב שאתה שותה לחיים וחוגג עם חברים, ובאותו רגע מתרחש רצח-עם בגרונך. דיידה פשוט מציע לנו לשנות רגע פרספקטיבה ולהיות מודעים לסיפור אחר, נוסף, שלא דרך הזוית שאנחנו כל כך רגילים לקרוא לה ”מציאות“.
אז מהי המציאות? המציאות היא אין־ספור סיפורים המתרחשים בו־זמנית, ובתוכם אנחנו מנסים לנווט ולייצר נרטיב.
הנרטיב הצר ועולם התוהו
ככל שהנרטיב שלנו צר וחד-ממדי יותר, כך הוא שביר יותר. כלומר, הוא נוטה יותר ל“שבירת הכלים“.
למרבה הפלא שמעתי את הדברים הללו מפי מי שהיה פעם מורי ורבי, הרב יצחק גינזבורג, כשדיבר על אודות הרב כהנא. כיום חושבים שגינזבורג וכהנא היינו הך — אבל הסיסמה של כהנא, אם אתם זוכרים, הייתה "רק כך". והרב גינזבורג אמר לי כשכהנא נרצח: "רק כך" — זה סיסמה של עולם התוהו. כל מי שחושב שיש רק דרך אחת לעשות דברים שייך לעולם התוהו, שבו כל ספירה מלכה לעצמה ולא הייתה התכללות בין הספירות. החסד סבר: רק כך, רק בדרכי. הגבורה סברה: רק בדרך הזו. בכל פעם שאנחנו אומרים "רק כך", אנחנו מייצרים תפיסת עולם כוחנית כלשהי. תפיסת עולם של "רק כך" נובעת מהצורך להחזיק בדרך הנכונה (שזו משמעות המושג ”אורתו-דוקסיה“) והיא מעניקה תחושת ודאות, וצריך להודות שיש בוודאות הזו משהו מרנין — תחושה של "סוף סוף אני מבין איך העולם עובד" — אבל אם אני חושב שאני מחזיק את אלהים בביצים כי הדרך שלי היא היא הדרך הנכונה היחידה, ולכן ”רק כך“ — זה הולך להישבר ולהתרסק בשבירת הכלים. היה פעם סטיקר בישראל שאמר "רק אהבה תנצח“, וגם זה אותו דבר כי כל מה שהוא "רק" הוא מוגבל וחד-ממדי ועתיד להישבר.
בלשון קבלת האר"י: מלכי עולם התוהו היו מלכים בלא בת זוג. אין להם זיווג, אין להם יכולת התכללות של האחר — ולכן חסרה להם מורכבות. נרטיב צר הוא נרטיב שאין בו מעשה אהבה עם ה“אחר“. נרטיב חסר מורכבות הוא כמו מיטת סדום. הוא מייצר סבל, ועתיד להישבר. רוב הדתות מייצרות נרטיבים חסרי מורכבות כאלו — ובמילה ”דתות“ איני מתכוון רק ליהדות, לנצרות ולאסלאם: גם אידיאולוגיות בנות זמננו, מהקומוניזם ועד דת ה"מי־טו", הן דת לכל דבר. כל "איזם" חסר מורכבות שחושב שהוא הביטוי הגדול של האמת ומרשה לעצמו לרמוס אחרים בשם האמת הזו. חשוב לזכור תמיד, כמו שהורה הבעל שם טוב, שיש רע בטוב וטוב ברע, כמו בסמל היין והיאנג, יש שחור בלבן ולבן בשחור.
אותו דבר יש לומר ביחס לתיאוריות הקונספירציה למיניהן. לכאורה הן היפר־קוהרנטיות, כביכול הכול מתחבר, לכל דבר יש הסבר, ואין מרנין מזה שיש לנו סוג של וודאות בעולם כל כך מבולבל, אבל הקוהרנטיות שלהן חד ממדית, באופן שלא מניח לאיזו עובדה סוררת לערער את האמונה. אמת ניכרת דווקא בכך שהיא מסוגלת להיות בזיווג עם האחר, בלי למחוק אותו. לפעמים הדבר האמיתי ביותר הוא דווקא להישאר במבוכה אמיתית של אי־ידיעה, בלי לקרוס אל ידיעה מזויפת. כמו איוב, ולא כמו רעיו: רעי איוב באו עם הסברים קטנים ומסודרים לסבל, עם קוהרנטיות מזויפת שאלוהים עצמו דוחה בסוף הספר ואומר "לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב". דווקא איוב, שסירב להסברים ונשאר בשאלה הפתוחה והכואבת, שהעולם לא הסתדר לו, אבל הוא היה אותנטי, הוא זה שדיבר נכונה. וזה מחזיר אותנו אל החלל הפנוי בתורתו של רבי נחמן ואל שתיקתו של משה: יש מקומות שבהם הסיפור הנכון הוא השתיקה.
מי אני באמת: הנרטיב וסוד הנשמה
נסכם עד כאן: דברנו על השעשוע העליון; על החלל הפנוי; על אדם קדמון שנוצר בתוכו, שחושיו הם היקומים כולם; ושבירת הכלים המתרחשת באורות היוצאים מן העיניים של אדם קדמון, כלומר באיך שהוא רואה את המציאות. שבירת הכלים מתרחשת כשכלי התודעה שלנו לא מסוגלים לעבד את האור, ואחרי השבירה הזו איננו מצליחים לספר סיפור של אמת, כי הטראומה גורמת לנו לגמגם, להיות כבדי-פה, ועלינו לפעמים ללמוד לשתוק בנוכחות מלאה אל מול החלל הפנוי הפעור הזה כתהום שאין לה תחתית.
יחסית לא מזמן התגלתה פעילותה של רשת ברירת המחדל שבמוח, שעסוקה בכל רגע שאנחנו סתם בוהים או חולמים בהקיץ בליצור נרטיב שיוצר את ה“אני“. אנחנו מתעוררים בבוקר וזוכרים מי אנחנו, איפה התעוררנו, מהן מערכות היחסים שלנו ומהן המחוייבויות שלנו. הרשת הזו עוסקת בעצם בשאלות הפילוסופיות הגדולות ביותר: מי אני? מהו העולם שבו אני נמצא? ומה הפעולות שעלי לעשות? גם אם אנחנו לרוב מסתפקים בתשובות ברמה הבסיסית ביותר בהן אני זוכר איך קוראים לי, איפה התעוררתי, והפעולה הראשונה שעלי לעשות כשהתעוררתי זה ללכת לעשות פיפי, ואני יודע איפה ואיך לעשות זאת. אלו דברים חשובים מאד שאנו לוקחים כמובן מאליו.
אבל את אותם שאלות אפשר לשאול גם בעומק גדול אם נוסיף את המילה ”באמת“: כמו השאלה מי אני באמת? מהו סוד נשמתי? כפי שהראה פרופ‘ יהודה ליבס במחקריו האר"י עסק בשאלות הללו ביחס לעצמו, ביחס לתלמידו רבי חיים ויטאל, וביחס לתלמידיו האחרים. כל מי שהולך לאנליזה, כל מי שעוסק בחיפוש פנימי, ואינו מסתפק ב"קוראים לי כך וכך ואני עובד בכך וכך“ שואל למעשה את השאלה הזו: מי אני באמת? מהו סוד נשמתי? מהו העולם באמת? ומה באמת ראוי לעשות כאן — לא רק לשם הישרדות, אלא לשם התעוררות התודעה. ברגע שאנחנו מכניסים את העומק הנוסף הזה לשאלות של רשת ברירת המחדל, הן הופכות לשאלות העמוקות ביותר שיש. ובכל אלו עוסקת קבלת האר"י.
הלמה והאיך
ניטשה אמר: מי שיש לו למה לחיות, יסבול כמעט כל איך. ויקטור פרנקל ציטט אותו ב"האדם מחפש משמעות", והירש גולדברג־פולין עליו השלום חזר על האמירה הזו הרבה כשהיה שבוי במנהרות החמאס בעזה. אלי שרעבי בספרו ”חטוף“ מספר שהמשפט הזה החזיק אותם שם בחיים. הירש עצמו נרצח שם, אבל את מי שלא נורה למוות הדבר הזה השאיר בחיים.
מהצד השני של ניטשה עומד ג'וזף קמפבל, שבספרו "כוחו של המיתוס“ אומר: אני לא חושב שבני אדם באמת מחפשים את משמעות החיים אלא את חוויית החיוּת עצמה. כשאנחנו חווים חיות אנחנו לא שואלים מה משמעות הדבר.
קמפבל ופרנקל שניהם צודקים בעיני. האחד מדבר על המצב הרצוי, בו אנו באמת חיים באופן רדיקלי, ואז איננו שואלים למה — אנחנו פשוט חיים. והשני מדבר על כל המצבים הקשים בחיים כשאיננו מרגישים חיים, כשאנחנו מרוקנים, כשהעולם קורס עלינו — ברגעים הללו אנחנו זקוקים למשמעות טובה דיה כדי לשרוד את האיך הנורא — עד שהחיוּת שבה למערכת, ואנחנו שוכחים שבכלל שאלנו.
טראומה כחוויה שלא עוכלה
טראומה, כמו שאמרנו, היא חוויה שאין לנו יכולת לעכל. עוצמת החווייה היא מה שנקרא בקבלה ”אורות גדולים“ וכשהכלים לא יכולים להכיל את האורות הללו הם מתרסקים. חוויות צריכות עיבוד והעיבוד הזה הוא ממש כמו עיבוד המזון במערכת העיכול: אנחנו אוכלים מלפפון, לוקחים ממנו את המינרלים והמים ואת מה שרלוונטי לבריאותנו — ואת השאר מוציאים, אחר כבוד. זה מה שהמוח אמור לעשות עם חוויות: משהו קרה, אני מעכל זאת, לומד מזה מה שמשמעותי לחיי, ואת שאר הפרטים משחרר. לכן אנחנו שוכחים מיליוני פרטים בכל רגע.
אבל כשנפגשים עם זוועה ואימה — אי אפשר לעכל, ולכן גם אי אפשר לשחרר אף פרט: החולצה של אותו אדם, ריחו של הכלב הרטוב שבדיוק עבר לידך — שום דבר לא משתחרר. טראומה היא קפסולה של חוויה שלא עברה עיכול. ולכן שיטות שונות לטיפול בטראומה — כמו אי־אם־די־אר, באמצעות הנעת העיניים — מנסות לאפשר למוח לקחת את החוויה התקועה ולהעביר אותה סוף־סוף תהליך עיכול. ברגע שחוויה מתעכלת, משתחררים ממנה הפרטים הלא־רלוונטיים ונשארים הרלוונטיים — וגם אם הם קשים, הם מדויקים: ממי וממה באמת צריך להיזהר, וממי לא, אפילו אם הוא לובש את אותה חולצה.
הבעיה עם טראומה זה שהיא מחברת נקודות לא רלוונטיות עם רלוונטיות ולכן מספרת סיפור לא נכון על המציאות. כשישראלים רבים אומרים אחרי זוועות ז‘ באוקטובר "כל הערבים מסוכנים" — זו הכללה שהיא תוצאה של טראומה. ולא רק שהיא לא נכונה, כי יש די והותר יהודים כן מסוכנים וערבים לא־מסוכנים, אלא שהיא גורמת למלחמות שגורמות לעוד ועוד טראומה. כלומר, היא מחריפה את המצב. כל טראומה מכלילה הכללות שאינן מסייעות לנו, כי איננו יכולים לעבד את החוויה ולהבחין בין מידע רלוונטי ולא רלוונטי.
עולם התיקון: לספר סיפור רב ממדי
וכאן אני מגיע לפרשנות שלי לקבלת האר"י: תיקון הניצוצות הוא תהליך של הבנית משמעות, חיבור של נקודות לסיפור שיש בו עומק מספיק. סיפור שאיננו פוסט-טראומטי, שאיננו יהיר ואלים, סיפור שאיננו טוען ”רק כך“ אלא סיפור שיש בו תובנה המיוסדת על ענווה.
בחסידות מודגש שמה שבונה את עולם התיקון זה ענווה, או בלשון קבלת האר“י — שם מ“ה החדש1. המובנות, כלומר ה“סיפור“ של עולם התיקון, חייבת להיות מושתת על ענווה. ענווה לא חושבת שהיא יודעת הכל, ולכן נותנת מקום של כבוד לאחר באחריותו, לרז שבתוך הזר, כמו שלמדנו בשיעורים קודמים, ולכן יש בה לפחות אפשרות למעשה אהבה.
תפקידנו, בעיניי, הוא ללקט חלקי חיים לכדי סיפור טוב. זה הכול. כשיש ”סיפור טוב“ אנחנו אומרים שהוא גדול מהחיים, כי שווה לחיות בשבילו. העולם נברא בספר ומספר וסיפור, העולם עצמו הוא ספר ומספרים והתודעה הופכת את זה לסיפור, על ידי איך שאנחנו חווים את החיים. ההזמנה היא לקחת כמה שיותר פרקי חיים, התנסויות, רגעים, ולראות אותם כבעלי משמעות רחבה. לא תמיד משמעות שניתן לומר אותה במילים. לפעמים צריך לשתוק אותה, אבל היא עדיין משמעות. זהו בעיניי תהליך בירור ותיקון הניצוצות שנפלו בשבירה. וככל שהנרטיב שלנו משוכלל ומכיל יותר, כי יש בו ענווה, הוא שואף יותר אל עולם התיקון, והוא משחרר מסבל (לא מכאב, אלא מסבל, שהם לא אותו דבר כידוע).
כמו שאמרתי קודם, בכל בחירה שאנחנו עושים בחיינו אנחנו יוצאים לאור, כלומר ”מספרים“ מלשון ספיר, את עצמנו לדעת. אבל שימו לב שהסיפור שלנו אינו נגמר במה שנקרא ”מוות“. כשאדם מת רק פעולותיו פוסקות; וברגע זה הוא מתחיל להפוך יותר ויותר לסיפור. סיפור שמספרים עליו אוהביו או שונאיו או שניהם גם יחד. אנשים מסוימים מהדהדים את הלא מודע הקולקטיבי בסיפור חייהם והופכים לדמויות מיתיות.
חישבו למשל על ההשערות המחקריות שטוענות שאברהם אבינו לא היה אדם פרטי אלא זהו כינוי לקבוצה אתנית שהיגרה ממסופוטמיה לכנען בתקופת הברונזה. בקבוצה הזו היו גברים ונשים וילדים וזקנים, היו להם חיים, הם סבלו ואהבו ושנאו ורימו זה את זה, והסתכסכו והשלימו ועשו אהבה, ולבסוף מתו. מה נשאר מהם? נשאר סיפור על קבוצה, שברבות הימים קיבלה שם מכליל ”אברהם“ והפכה למיתוס לאומי. כל מי שחי היום בעולם כולו גורלו מושפע — ירצה או לא ירצה — מהאנשים שהסיפור הלאומי שלהם קשור לאותו ”אברהם“. הם רבים זה עם זה עד בלי די, ומקיזים את דמו ואת נפטו של העולם עד זרא. האנשים הקונקרטיים שחיו בתקופת הברונזה הפכו לסיפור, והסיפור הזה לא נגמר, וכך חייהם לא נגמרו ולא באו אל תיקונם המלא. הניצוצות שהם הניעו בעולם עדיין עוברים בירור וריפוי ותיקון.
הפרצופים
על פי קבלת האר“י התיקון מייצר פרצופים במקום בו היו קודם רק ספירות בודדות. פרצוף פירושו דמות: האלוהות מופיעה בדמויות שונות. כמו שחז"ל כבר אמרו — אלוהים נדמה לנו לפעמים כזקן ולפעמים כצעיר, לפעמים כזכר ולפעמים כנקבה — והכול הן הופעות שונות של האחדות הגדולה.
בקבלת האר"י ישנם חמישה פרצופים ראשיים: עתיק יומין — הקדמון, הסב העתיק שאין בו הבחנה בין זכר לנקבה; אבא ואמא — האב העליון והאם העליונה; זעיר אנפין — שהוא האל הצעיר, הלוחם והמאהב; והשכינה, בת זוגו, היפה והאהובה, שהיא גם אמנו הרחמניה.
האלוהות בקבלת האר“י מופיעה כנשף מסכות. האחד הבלתי ניתן להשגה מופיע במסכות שונות, דרך דמויות אלוהיות שונות, וכל פרצוף כזה, מכיל בתוכו את כל הספירות כולן, כמו שכל אדם מורכב מאף ואזניים ועשר אצבעות ברגליים. המעבר הגדול שעשה האר“י הוא מקבלה של ספירות בודדות — כמו חסד גבורה ותפארת — לקבלה של דמויות שלמות, שיש ביניהן מערכות יחסים מורכבות, וכולן גם יחד הן ביטויים של ההויה.
למען היושר האינטלקטואלי יש לומר שהדבר נכתב כבר בוֵדות ההודיות הקדומות ביותר. בריג־וֶדה נאמר:
Ekam sat, viprā bahudhā vadanti
האמת אחת היא, והחכמים קוראים לה בשמות רבים.
התפיסה הזו, שהאמת אחת היא ויש לה פנים רבות, כיהלום, גם היא עצמה ”סיפור“. אבל היא סיפור רב־ממדי, סיפור של תיקון, סיפור שאינו מייצר מחלוקת ומריבה, סיפור המכיל צורות הסתכלות שונות בתוך סיפור אחד, סיפור שיש בו נחת רוח וחיוך — ולכן הוא מאפשר שלום. שלום מלשון שלם: תמונת עולם שלמה יותר, מכילה יותר. תיקון השבירה על פי קבלת האר“י יוצר את עולם הפרצופים.
הביצה
בשלב הזה קראנו יחד את הסיפור הקצר "הביצה" מאת אנדי וייר, בתרגום לעברית (הסיפור המלא נמצא בדפי הטקסט של בית המדרש שלנו). לטובת מי שלא נכח נאמר שהסיפור, כתוב מעולה ושווה לקרוא אותו, מספר על אדם שנהרג בתאונת דרכים ופוגש את אלוהים, המגלה לו שהוא עומד להתגלגל שוב — ולא רק זאת, אלא שכל בני האדם שהיו ושיהיו, בכל הזמנים, הם גלגולים שלו עצמו; היקום כולו נברא בשבילו, כביצה שבתוכה הוא מבשיל, גלגול אחר גלגול, עד שיבשיל להיוולד ולהיות בעצמו ”אלוהים“.
איך הסיפור הזה קשור לקבלת האר"י? הנה כמה מהנקודות שעלו בשיחה:
החלל הפנוי וכל העולמות שבתוכו הם ביצה אחת גדולה. הצמצום תמיד מצויר כעיגול. הרחם, אפשר לומר, של האלוהות. בתוך הביצה או הרחם מתפתח אדם אחד, הוא ”אדם קדמון“, והאדם הזה הוא כל בני האדם שהיו ויהיו, מכל המינים והגזעים, וכל מה שהתודעה האנושית קולטת בתודעתה, כולל כל המינים האחרים.
מה שהאדם הקדמון הזה עושה כל הזמן הוא להתגלגל, לעבור את כל משברי החיים והמוות, ודרך זה לספר סיפור רב ממדי יותר — ולהיות, בסופו של דבר, אדיב כלפי עצמו, שהוא הכל.
חסדים של אמת, והנחש שאמר אמת
וכאן אזכיר את מה שלמדנו לא מזמן ב“מעשה משבעה קבצנים“ של רבי נחמן מברסלב: ממה מורכב הזמן? מ“חסדים של אמת“. ואם מסתכלים על זה בתוך משל הביצה — בכל פעם שאנחנו עושים חסד, ובפרט חסד של אמת, אנחנו עושים חסד עם עצמנו. הרקמה שבתוך הביצה נעשית קוהרנטית יותר ויותר; אנחנו מייצרים מרקם אורגני בתוך כל מה שנמצא בה. וככל שאנחנו מטיבים יותר עם עצמנו, שזה כולם — קל לנו יותר לראות את אלהים. זה כמו טיפוס על הר: הסביבה בה אתה נמצא היא אותה הסביבה, אבל מלמעלה רואים טוב יותר. במציאות אין דבר מלבד אלוהים; אבל ככל שאנחנו מיטיבים, העיניים מתבהרות ואנחנו רואים את האלוהי בכול, וככל שאנחנו מרֵעים, העיניים מחשיכות והתודעה יורדת ואנחנו לא מסוגלים להבחין בכך.
לפי סיפור הביצה כשנבשיל בסופו של דבר נהיה אלוהים. שזה מה שאמר הנחש בגן עדן: "והייתם כאלהים". הנחש, שהוא כידוע נשמת המשיח, אמר את האמת — הוא רק לא ציין שזה ייקח כמה מיליוני גלגולי נשמות. אבל מהמקום בו הוא בא, מקום שאין בו זמן, זה שולי לחלוטין.
סיכום: איך רוכבים על המרכבה
אז אם לסכם — הנה איך נראה לי שרוכבים על המרכבה שהאר"י בנה: על ידי שמלקטים יותר ויותר רגעי חיים שנראים שבורים ומנותקים וחסרי פשר לכדי ”סיפור טוב“ כזה שבאמת ”גדול מהחיים“, וכמובן, סיפור טוב מכיל גם רגעי שתיקה. ככל שהסיפור שלנו בשל יותר הוא עניו יותר, מכיל יותר פנים, פחות קנאי, פחות יהיר, פחות צר־אופקים. יותר שלם, יותר סיפור של שלום שאנחנו מגלים בין החלקים שנראו לנו נפרדים ומסוכסכים. אבל התנאי הוא שהסיפור חייב להיות אמיתי. אי אפשר לעשות ציפוי מתוק של המציאות, על ידי מעקפים רוחניים למיניהם, ובזה כאילו לפתור את הבעיה. וגם זאת יש לזכור: כל סיפור שנספר יתגלה בדיעבד, אחרי שנתקדם שלב, כסוג של גלגלי עזר שהיו הכרחיים לשלב הקודם. מאד יתכן שנביט אחורה ונאמר שזה היה סיפור חלקי — על פי מה שיכולנו להבין באותו זמן נתון, וככל שאנחנו גדלים, ככל שהביצה שלנו מבשילה, אנחנו מביטים בסיפורים שסיפרנו בעבר ומחייכים. אנחנו צריכים פחות מילים ויותר שמחת זקנים שיש בה שתיקה וענווה והקרת תודה.
נדמה לי שככל שנוסיף דעת, נוסיף לא רק מכאוב, כדברי ספר קהלת, אלא גם צחוק, נוסיף הומור. כי בסופו של דבר הסיפור הזה כולו הוא שעשוע עליון. וכך חזרנו לנקודת ההתחלה: כל הביצה הזו היא שעשוע אחד גדול. ביצת הפתעה. בתוך השעשוע יש כאב וסבל ומצוקה — אבל זה חלק ממנו. בכל סרט טוב יש גם מצוקה, הדמויות סובלות — אבל כצופים אנחנו נהנים מאוד. לא מעצם זה שהן סובלות, זו לא הנאה סדיסטית, אלא הנאה אומנותית מהסיפור בכללותו, שיצר מהכל בכל מכל כל אמנות, ומשהו שכאילו ”שווה“ לדמויות בסרט לעבור עבורו את כל מה שהן עברו.
נקודת האין, הפגיעוּת והגאולה
(את הנקודות הללו לא הספקנו להאיר בשיעור העברי, אלא רק בשיעור האנגלי שניתן מיד אחריו)
תכלית בירור הניצוצות כולם בקבלת האר"י היא הגאולה השלמה. את מושג הגאולה בקבלת האר“י יש לקרוא כהתעוררות התודעה האנושית לתודעה אלוהית. כמו הבשלת הביצה בסיפור ”הביצה“.
הדרך שאותה אני רואה כדרך לבירור הניצוץ הקדוש שבכל רגע מחיינו עוברת דרך נקודת האין שבמרכז כל רגע — מה שאני מכנה בהומור יהודי ”החור של הבייגל“.
כל רגע בחיינו הוא ”מנוקב“: יש לו נקודה פנימית, נקודת אין, שהיא כמו חלל. בדרך כלל אנחנו מתחמקים מלגעת באותה נקודה, כי זה מרגיש לנו פגיע מידי, ואנחנו מעדיפים לעטות שריון. ככל שאנחנו בורחים מן הנקודה הפנימית שהיא לב העניין — אנחנו מחטיאים את המטרה, וחיים חיים רדודים למדי. מאידך, ככל שאנחנו הולכים ומתקרבים אל הנקודה הפנימית, נפתחים עומקים חדשים בחיינו, וכשממש נוגעים בנקודה, זה כאילו נוגעים באלהים, ותפיסת המציאות משתנה שם לחלוטין.
הדרך אל הנקודה הפנימית של כל רגע עוברת דרך פגיעוּת. לא נוח לנו להרגיש פגיעים, ולכן כשמתקרבים אל הנקודה הפנימית בהתחלה חשים התכווצות, כי אנחנו מפחדים — אבל ברגע שנוגעים בפגיעוּת, משהו נפתח, ואנחנו מוצאים את עצמנו בשדה אחר.
ובל נטעה: אין לזה נוסחה. פגיעוּת איננה "לספר את הסוד הכי אפל שלי" — לחשוף מידע אינו זהה ללגלות את הנשמה. לפעמים הנקודה הפנימית של רגע מסוים היא דווקא שתיקה משותפת, מבט בעיניים; לפעמים היא אמירת אמת שאיש אינו מעז לומר; לפעמים היא מגע, לפעמים היא ציפור חולפת. לכל רגע נקודה פנימית משלו, יחידה במינה, והשאלה היחידה היא: עד כמה אני מסוגל להיות קשוב סקרן ורגיש אליה? מהי הנקודה הפנימית של הרגע הזה, שמעולם לא היה כמותו? כל רגע שנוגעים במרכזו — ולו הרגע הבנאלי ביותר, כמו עלייה במדרגות, הליכה ברחוב, תשלום לקופאית בסופרמרקט — נטען פתאום ברטט אלוהי. רגע קדוש הוא רגע שנגעו במרכזו. כל רגע שהנקודה הפנימית שלו ננגעה והופעלה מתגלה כרגע קדוש.
בלשון הקבלה שלנו זו משמעות המילה מצווה — מלשון צוות, חיבור. אותו הרגע שנחשפה נקודת האין שבו הופך לחרוז שאפשר לחרוז אל מחרוזת התפילה של החיים. כל חוויה היא חרוז, והחרוזים נקשרים זה אל זה דרך החלל שבמרכזם. כך נטווה מה שאני מתיחס אליו כ“סיפור“ בספר החיים — לא דרך הקליפה החיצונית של החוויות, אלא נוכחות בנקודת האין שבליבן.
כשכל הרגעים יושלמו כך — וזה יכול לקחת מיליארדי שנים; כי בנצח כמות הזמן איננה הבעיה — המחרוזת כולה תתחבר מחדש. וזו משמעות ההתעוררות השלמה: לא התעוררות של יחיד — היחיד ממילא אינו באמת קיים — אלא התעוררות התודעה של היקום כולו, יקום הנעשה מודע לאלוהיותו.
אז מה היה הסוד שבגללו נלקח האר“י מן העולם? אני חושב שמה שהאר"י לא יכול היה לגלות עד תום הוא את אלוהיות האדם הכוללת דרך המיניות שלו, לא רק כמיניות אנושית, אלא כמיניות האלוהית שבין הפרצופים שהוא מדבר עליהם ”למעלה“. התודעה במאה השש־עשרה לא הייתה בשלה לכך. אבל סיפורו של האר“י הקדוש עדיין מסופר: אנחנו, ברגע זה, קושרים את נשמת האר"י אל שפת המודעות של זמננו — והחיוּת של שורש הנשמה ההוא עדיין מתגלגלת ופועלת בקרבנו, ממש ברגעים אלו. הוא עדיין מסתפר והולך.
בסופו של דבר העולם כולו הוא הרכבה של מתימטיקה ושפה, כמו שכבר נאמר בספר יצירה לפני אלפי שנים, כלומר העולם כולו הוא סוג של טקסט. ומשום כך, את אומנות ההרמנוייטיקה, שזו אומנות קריאת טקסטים ופירושם אנחנו נקראים להחיל על הטקסט הגדול — שהוא העולם עצמו.
ברכת סיום
בזה נסיים להיום. יהי רצון שנזכה להארות גדולות מהנשמה שלנו — שהיא גם נשמת האר“י, כי כולנו גלגולים של אותו אחד. ביום הזה כולנו האר"י הקדוש, וכולנו, בסופו של דבר, גם אלוהים. תודה רבה, ולהתראות.